סיימתי לראות ממש לפני כמה רגעים את "השיבה" (Vozvrashcheniye, 2003), סרטו של אנדריי זוויאגינצב, ואני לא יודע עדיין איך אני מרגיש. סרטים זרים ראיתי בעבר בעיקר בספרדית וצרפתית, אך כמות הדיאלוג בסרט כה מינורית שנדמה שהיה יכול להיות בכל שפה. הנוף הסיבירי הפראי ממלא כל פריים בסרט כמעט, למעט אלו העירוניים וגם שם יש פראיות ממותנת, אלימות המבוטאת בבטון בלבד.
קשה לדמיין כמה זמן ארכה עריכת הסרט. כל פריים מחושב כמו תמונה מושלמת. אור וצל משחקים תפקיד כמו היו אחת הדמויות, הפסקול הוא דמות משנית אך חשובה והוא שר שירים בשפה שאני לא מכיר, שגרמה לי לצחקק מדי פעם כשזהיתי קללה או מילה מוכרת אחרת, שירים של רוח ועלים, שירי התבגרות וים, שלא ייגמרו לעולם. וקריאות שחפים.
הילדים, הנערים, השחקנים הצעירים האלו ראויים לכל שבח ולא רק בהשוואה לשחקנים בני גילם. האמנתי להם כל רגע. להיות ילד זה להיות באפלה. לא להחזיק בכל המידע, ובתור צופים בסרט אנחנו בדיוק באותה העמדה. לא הכל מוסבר, לא בזמן אמת ובטח שלא בדיעבד, והמסתורין הגדול הזה, של האב, של התבגרות והצורך להבין מאיפה באת, נותר על כנו. ואולי עדיף כך. הרי אנחנו לא באמת יודעים הכל, גם כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי להחליט לבד מתי נאכל ולאן נלך. כמה עצוב לגלות שהנער ולדימיר גארין, שגילם את האח הבכור אנדריי, טבע באגם המצולם בסרט, עוד לפני שהופעתו הקולנועית הראשונה והיחידה הגיעה לאקרנים.התמונות בשחור ולבן המוצגות בסוף הסרט מראות את המציאות כפי שהיינו רוצים לזכור אותה. בהתחלה לא הבנתי את הדיסוננס הזה, אבל אחר כך נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי. בצורך הפשוט הזה לקחת רק את הטוב. רק את היופי.
המחשבות שלי נדדו לא מעט במהלך הצפייה, בכל זאת הסרט איטי מאוד, המועקה שהוא יוצר כאילו מבקשת ממך להתנתק, להפסיק, לא לראות יותר. קשה לעכל שכל כך מעט קורה בכל כך הרבה זמן, עד שהכתובית מכריזה על עוד יום שחלף, ולפתע מבינים שבעצם עבר כל כך מעט. קל לשקוע בתמונות המרשימות האלו, השמיים הרחבים כל כך, ולחבר אליהן מחשבות כהות משל עצמך.
הסיפור פשוט. התמונות האלו צרובות לי בקרנית הזכרון ואני יודע שהלילה אחלום על דגים מתים לאיטם, נושמים בשקית פלסטיק, על מגדל תצפית באמצע אי בודד, על סכין סודית וקופסה שחורה, וילד תלוי מחוץ לחלון מכונית. על הרצון לקפוץ והפחד לטפס גבוה מספיק. כמי שגדל ללא אב בעצמו לא יכולתי להזדהות יותר עם איוון ואנדריי. עם התחושה המוזרה, המפחידה והמרגשת, כשהוא חוזר ונמצא שוב קרוב, עם הידיעה שהנה בקרוב הוא שוב נעלם. והפעם אולי לתמיד.
[/caption]