יום שבת, 10 באוקטובר 2009

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב: "השיבה", ביקורת




סיימתי לראות ממש לפני כמה רגעים את "השיבה" (Vozvrashcheniye, 2003), סרטו של אנדריי זוויאגינצב, ואני לא יודע עדיין איך אני מרגיש. סרטים זרים ראיתי בעבר בעיקר בספרדית וצרפתית, אך כמות הדיאלוג בסרט כה מינורית שנדמה שהיה יכול להיות בכל שפה. הנוף הסיבירי הפראי ממלא כל פריים בסרט כמעט, למעט אלו העירוניים וגם שם יש פראיות ממותנת, אלימות המבוטאת בבטון בלבד.

קשה לדמיין כמה זמן ארכה עריכת הסרט. כל פריים מחושב כמו תמונה מושלמת. אור וצל משחקים תפקיד כמו היו אחת הדמויות, הפסקול הוא דמות משנית אך חשובה והוא שר שירים בשפה שאני לא מכיר, שגרמה לי לצחקק מדי פעם כשזהיתי קללה או מילה מוכרת אחרת, שירים של רוח ועלים, שירי התבגרות וים, שלא ייגמרו לעולם. וקריאות שחפים.

הילדים, הנערים, השחקנים הצעירים האלו ראויים לכל שבח ולא רק בהשוואה לשחקנים בני גילם. האמנתי להם כל רגע. להיות ילד זה להיות באפלה. לא להחזיק בכל המידע, ובתור צופים בסרט אנחנו בדיוק באותה העמדה. לא הכל מוסבר, לא בזמן אמת ובטח שלא בדיעבד, והמסתורין הגדול הזה, של האב, של התבגרות והצורך להבין מאיפה באת, נותר על כנו. ואולי עדיף כך. הרי אנחנו לא באמת יודעים הכל, גם כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי להחליט לבד מתי נאכל ולאן נלך. כמה עצוב לגלות שהנער ולדימיר גארין, שגילם את האח הבכור אנדריי, טבע באגם המצולם בסרט, עוד לפני שהופעתו הקולנועית הראשונה והיחידה הגיעה לאקרנים.

התמונות בשחור ולבן המוצגות בסוף הסרט מראות את המציאות כפי שהיינו רוצים לזכור אותה. בהתחלה לא הבנתי את הדיסוננס הזה, אבל אחר כך נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי. בצורך הפשוט הזה לקחת רק את הטוב. רק את היופי.

המחשבות שלי נדדו לא מעט במהלך הצפייה, בכל זאת הסרט איטי מאוד, המועקה שהוא יוצר כאילו מבקשת ממך להתנתק, להפסיק, לא לראות יותר. קשה לעכל שכל כך מעט קורה בכל כך הרבה זמן, עד שהכתובית מכריזה על עוד יום שחלף, ולפתע מבינים שבעצם עבר כל כך מעט. קל לשקוע בתמונות המרשימות האלו, השמיים הרחבים כל כך, ולחבר אליהן מחשבות כהות משל עצמך.

הסיפור פשוט. התמונות האלו צרובות לי בקרנית הזכרון ואני יודע שהלילה אחלום על דגים מתים לאיטם, נושמים בשקית פלסטיק, על מגדל תצפית באמצע אי בודד, על סכין סודית וקופסה שחורה, וילד תלוי מחוץ לחלון מכונית. על הרצון לקפוץ והפחד לטפס גבוה מספיק. כמי שגדל ללא אב בעצמו לא יכולתי להזדהות יותר עם איוון ואנדריי. עם התחושה המוזרה, המפחידה והמרגשת, כשהוא חוזר ונמצא שוב קרוב, עם הידיעה שהנה בקרוב הוא שוב נעלם. והפעם אולי לתמיד.






thereturn

יום שבת, 22 באוגוסט 2009

רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"]אקס חדר[/caption]