‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

"אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם": אליוט ומלכה שפיגל באוזן בר

צילמה: גוני ריסקין

בלילה הראשון של הפסקת האש לסבב הנוכחי, התאסף לו לאט הקהל בקומה השנייה של האוזן בר בתל אביב המופגזת, לראשונה מבין שתי הופעות לרגל שני אלבומי סולו חדשים. בעודי מנסה להטביע מחלת חורף עם כוס מיץ תפוזים סחוט מבית הקפה בקומה התחתונה, עולה לבמה הקטנה ללא גינונים וטקסים מיותרים אליוט, אקס פוליאנה פרנק, ומתחילה לתפעל מערך של כפתורים, ידיות, פוני סורר (לא באמת) ואפילו תנועות ידיים (כן, באמת!), שמייצרים כולם סאונד ייחודי, על גבול הנסיוני, אליו היא מערה לאט את השירה המוכרת שלה.


הסט הקצר מלא בקטעי בנייה ומעבר אינסטרומנטליים, אשר הופכים אותו ליחידה שלמה שמשקלה הסגולי לא מאפשר לדבר עליה כעל "חימום". קאבר קטן ומצמרר ל"אבא שלי" של חיטמן, לא ממש מה שמצפים לו אחרי האינטרו האווירתי והאפלולי, וטייק לא הומוריסטי בשום צורה שהיא. בהמשך מחווה חזקה לחברה והיוצרת התל אביבית הצעירה עינב ג'קסון כהן ("לא כוחות" הענוג), וכמובן שירים מהאלבום "5772", הנושא בשמו את המספר המייצג את השנה העברית שבדיוק חלפה, שייצא בעוד כחודש וחצי. מבין השירים החדשים בוצע "שיר לים התיכון", אולי אותו הים שבשיר אחר (שלא זכה לביצוע במסגרת ההופעה הקצרה, ואותו תוכלו למצוא בהמשך העמוד) עומד לעלות, אולי גם אותו אחד שהופיע כבר בשם אלבומה השני של להקת האם הישראלית של אליוט.

בקאבר לעינב ג'קסון כהן עולה השורה הנהדרת "כמה שהעיר הזו ואני זה לא כוחות" ומסמנת: הרגש, על כל גווניו, ישתייך לחלק הזה של הערב. אליוט לובשת את השיר בטבעיות, ובהמשך מעלה מן האוב של תיבת התהודה המוזרה שלה קטע קצבי אלקטרוני אתני, שמתפתח לשירה גברית מזרחית ועבודת פריסטייל יפה יפה שלוקחת את האלקטרו למחוזות מוזיקת העולם לרגע, באדיבות רביד כחלני מה-"Yemen Blues", ואז הופך למניפסט ווקאל ספיץ' גלובאלי-פוליטי באינטונציה נהנתנית ותאבת-בשר, שנשמע טבעי לגמרי מהגרון של אליוט אבל נכתב על ידי המשורר מאיר ויזלטיר (מתוך "מרודים וסונטות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009):
אליוט חוזרת על שתי המילים האחרונות בשורה הלפני אחרונה שוב ושוב ושוב, כל כך עד שבהופעה עצמה, לא שמעתי את המשפט המסכם נבלע בהדהוד הזה. הטקסט קונה את המאזין (זה שאינו מקפיד על כשרות) כבר בחלק הראשון, בין הבייבי-הרינג לאפילת החמון, עד שלא מרגישים מרוב תאוות בשר, שמשאירים אותנו רק עם תאוות הדם. טקסט וקטע מניפולטיבי, חזק, שמכוון ופוגע בבטן הרכה, במיוחד בערב שעומד בסימן רגיעה, בסוף שבוע של עוד מלחמה.


זו בחירה מכוונת ומתאימה מאוד לאליוט. גם ב"גיבור צבא ההגנה" המיתולוגי היא ציטטה מחשבות שמישהו אחר הספיק לכתוב לפניה, אז מ"מניפסט החלאה" ("הזכר אוהב את המוות \ הוא מרגש אותו מינית \ כבר במילא מת מבפנים \ הזכר רוצה למות. \ לחרוש בג'יפים \ לעבור את הגיבוש \ לעשן נובלס \ לחזק את השיזוף \ לזיין מהר \ לגמור תמיד ראשון \ לזרוק אחרי שבועיים \ לשלם את החשבון. \ כן, גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה") וגם שם, כמו היום, זה נשמע לחלוטין מגרונה שלה.

החימום נגמר בנאמבר גיטרות כסחני בשם In the morning, והשאלה "how am I supposed to trace the devil's foot steps?" נסגרת ללא תשובה אבל עם סולו בניחוח פלסיבו, למרות שמדובר בדבר האמיתי. הכול מתחבר תוך בערך 40 דקות, לא רק הצלילים, הקול, והסט הזה בעיקר משאיר אותך רעב לעוד. מה עושים עם זה? מזמינים פה, או מחכים בסבלנות לדיגיטלי ומסתפקים בינתיים בטיזר הזה, סנונית שהקדימה את בואה אל הבנדקמפ לרגל הסופה "סנדי":



אליוט יורדת מהבמה ולהרכב הלהקה המלא של מלכה שפיגל לוקח קצת זמן לתפוס את מקומו. אין אף שיתוף פעולה כצפוי בהופעות בכורה חגיגיות שכאלו, והאמת היא שאולי בשל התזמון ואולי לא, אין ממש תחושת חגיגיות. גם אין דיסטנס ואין העמדות פנים, מלכה שפיגל עומדת יציבה על הבמה בחולצה שחורה פשוטה עם כיתובים חייזריים או מצריים למראה, שיער טיסה ואצבעות חזקות על הגיטרה, אבל מעבר לזה כמעט ולא נוכחת. לרגעים היא מזכירה לי את דליה רביקוביץ', ויש רגעים של הזרה מוחלטת עם הפער הזה בין הגיטרה החשמלית לתסרוקת המורה לספרות והנימוס הבריטי המוקפד.


באופן סמלי, חוסר שיתוף הפעולה הזה דווקא הולם, שני עולמות הסאונד האלו הרי לא באמת ייפגשו הערב, הבוער והרגשי והיצרי של אליוט, עם המוקפד, המונוטוני והנגינה הסוחפת של ההרכב המהודק של השפיגל בנד. באלבום החדש שלכבודו התכנסנו כאן השתתפו 11 נגנים, אך בגרסת המופע, במיוחד בגרסת הבכורה שלו, כל זה קצת נשטף. אין מה לחפש את הגיטרות של ג'וני מאר כאן (הסמיתס, מודסט מאוס), כלי מיתר או יצירי מחשב וסינת' שמאכלסים את האלבום, או את עבודת השכבות העדינה והטריפית שהופכת את כל הזמזום והרחש הזה לאלבום חורפי נהדר ברקע. כמו בשיר הזה, שחי באותו יקום כמו מאזי סטאר, אייר, זירו 7, והלך לו לאיבוד בביצוע מעט עייף על במת האוזן בר.

  

השירים בגרסתם העירומה מתגלים כמתוקים באותה מידה, אך די פשוטים, 4 אקורדים ברובם, כלים אנלוגיים, אקוסטיים ומעט צלילי תעשייה וחלל ורוח, אבל לאחר 3-4, לאור הסט המפתיע והמעורר של אליוט, זה נעשה מעט מעייף ורפטטיבי. שיר אחד, מבינים די מהר, פשוט מונה את הדברים שמישהו רואה, אולי, ברחוב. הקול הקטן והמונוטוני שמשתלב נהדר באלבום, מאבד מעט מהטעם הייחודי שלו בגרסה העירומה מהפקה ומשחקי מחשב, המלווה בנגינה מסיבית ומוצלחת של 4 גברים, שמאפילה מעט על ההגשה של מי שעומדת כאן בפרונט. בסופו של דבר מבחינה רגשית, אם היינו מציירים גרף מתמטי של הערב, בחלקו השני והעיקרי, הוא היה דומה מאוד לקו ישר.


קולין ניומן, המפיק הבאמת מוכשר מאחורי האלבום וגם בעלה של שפיגל, ויתר הנגנים הבריטיים-להחריד עושים עבודה מצויינת כאמור, ולפעמים ניתן להנות יותר כשהם מנגנים לבד ולוקחים את המוזיקה למקומות שאינם חזרה שיטתית על אקורדים עם שורות של מילה-שתיים קריפטיות ומקוטעות. בשלב מסויים מה שנעשה בולט הוא השונות, כשהיא צצה ברצועות מסויימות, ובאורח פלא דווקא השיר האחרון, אחרי טקס ההדרן (זה הכרחי, עדיין?), הופך במפתיע לסולו גיטרה סוחף שקשה שלא לזוז איתו ולפנגר גיטרות אוויר, ובעיקר לשאול - איפה זה היה עד עכשיו? קצת מעט מדי, מאוחר מדי, להבין שרגע השיא הראשון של החלק הזה של הערב מתגלה כרגעו האחרון... בו אנחנו בכלל עדיין מרגישים את תנועות הידיים והפוני של אליוט, עוד חמים על תנוכי האוזניים.



הבוקר שוחחתי (ממש בראשי פרקים, כמעט ללא שינה ובלי לדחוף כל מה שרציתי, מה שאי אפשר לומר על הפוסט הזה) עם יואב גינאי בתכנית "מה קורה?" ברשת ב' של קול ישראל על האלבום ושתי ההופעות. ניתן להאזין לקטע המלא כאן:





ניתן גם (ושווה מאוד, אם הובן אחרת) להאזין לאלבום החדש של מלכה שפיגל ושות' במלואו, כאן:




שוב תודה לגוני ריסקין המוכשרת, על האישור להשתמש בתמונות שצילמה במהלך הערב.


יום שישי, 10 בפברואר 2012

Cat Power? Cat FAILURE!

יש כמה דברים, מאז גיל 16-17 וההופעות הראשונות של אלניס-גארבג'-קייז-צ'ויז, שעוזרים לי ללכת לישון, ולהתעורר כל בוקר. מאז זה המשיך עם מסורת של 2-3-4 (5 בשנה ממש טובה אחת) הופעות כל שנה, שהיו עבורי נקודות נשימה עתידיות, משהו לחכות אליו, לעבוד עבורו. לחיות בשבילו. נראה לי שזה משהו שכל מי שאוהב או מכיר אותי (או אוהב וגם מכיר אותי, שזה הדבר האמיתי כמובן), יודע לגביי.

עכשיו, צריך גם לומר, שהרבה לפני גיל 16-17, נולדתי. בפתח תקווה (אלוהים יעזור). במרץ, בשיא של פורים, כשכל האנשים שבגילי-עכשיו, היו שיכורים אחרי מסיבות פורימיות עדלאידע או חלקית, או פשוט, נשארו בבית (זה בסדר. בעיקר אם את רווקה עם חתולים כמוני. אבל אנחנו סוטים. שלא באשמתנו). וכשנולדתי, לא רק שזה היה בפתח תקווה ("אני לא מאמין!"), זה היה בישראל. אחרי 8 ימים, ותודה לאל שאני לא זוכר, הובהר לי שזה כולל הצטרפות לדת מסויימת. גדלתי, גן, יסודי, טוב באמנות, רע במספרים במתמטיקה, בעיקר טוב כשער, בשיעורי ספורט ומשחקי כדורגל. בסדר. לא בחרתי, לבוא. לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי (אם כי - אני בעדו. עדיף מזכריה. או רן. לי אין בעיה השם עם השם רן, אבל אמרה שגורה בפי חברי הטוב ביותר היא - "רן זה שם של אפס". ואני שוב סוטה).

קאט פאוור. קאט, פאקינג, פאוור. מילא זה שהיא ביטלה את ההופעה שלה בת"א הערב. לוקחת ממני את האפשרות של יום ראשון שלא יסתיים במחשבה, "לעזאזל, רק יום ראשון? זה היה שבוע שלם ביום. מחר רק יום שני? ואני גם צריך פיזית להגיע למשרד? למה? למה? למה?", ואז הסנוז, האיום והמתועב בהמצאות האדם (כסף קטן, זעום, לעומת כל סוג של היומן סנטיפד, תעשו לי טובה). מילא זה. אבל להכנס לעמוד הפייסבוק שלה כדי שלגלות שאיט איינט סו (ובאמת שהפעם, לא נגענו. רק קיפייסטתנו) ולראות את זה, זה לקבל יריקה לפרצוף, ואז בעיטה לביצים, ולקינוח - זרם דק וחמים של שתן למצח:

את מרגישה "Sick in your spirit", בובה יפה של אינדי ותעוזה, ומחפשת מופע חלופי ברמאללה? באמת? אז תקיאי. ותתחילי בלהקיא על עצמך. זה לא קשור לדיעה פוליטית. זה לא קשור לנקודת השקפה. זה לא קשור, בפאקינג שיט, למצב הרוח, או הנפש. זה קשור לפחד, משחקי תועלת, ובעיקר - אפס אמינות אמנותית. אמנים לא מופיעים בשביל ממשלות - הם מופיעים בשביל אנשים. אותם אנשים שהופכים אותם לאמנים.

ומי שמונע מאותם אנשים, לא משנה איפה הם נולדים ואם חתכו להם את הזין בגיל 8 ימים בלי לבקש רשות (או הדירו אותן באוטובוס כמה שנים אחרי, אל תהיו קטנוניימ\ות), את הזכות לרכוש כרטיס, לשבת, להתפעם או להתאכזב לגמרי, על סמך אהבה, החלטה מקרית, רצון טוב, כי הוא\היא נולד\ה לממשלה הלא נכונה, במקום הלא נכון, ובכן, מבחינתי, מדובר בmother fucking פושע מלחמה. וזה כל כך, כל כך, לא בסדר!

יום שישי, 20 בפברואר 2009

בוא הביתה, איש ציפור

לגלעד.

אתמול, מכללת ספיר.

יום שלישי, 17 בפברואר 2009

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?
bashir
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים - ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

[caption id="attachment_92" align="aligncenter" width="512" caption="ראשים מדברים"]ראשים מדברים[/caption]

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

[caption id="attachment_93" align="aligncenter" width="350" caption="ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com"]ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com[/caption]

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות - גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך - ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

בלונדינית וארבע קושיות

דברים שקורים בזמן שאתה ישן.

1. מייל ששיגר בשעות הקטנות של הלילה \ בוקר איתמר כהן, לשרת החוץ הנוכחית \ ראש הממשלה בפוטנציה, ציפי לבני:
שלום לכבוד שרת החוץ.
אבקש את תשובותייך לארבע השאלות שמופיעות כאן.
בכבוד רב,
איתמר כהן (אופנן)
מכותבים למייל זה:
עבודה שחורה;
עיתונאים מגל"צ, רשת ב', ערוץ 2, "דה מארקר" ו"מעריב";
בלוגרים ואזרחים מרשימת התפוצה שלי.


"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)

ניתן רק לחכות ולראות אם היא אכן תענה לו (יס, she can). בינתיים, אם בא לכם להפציץ את שרת החוץ בקושיות משלכם, או סתם ספאם בריא, אלו הן כתובות המייל הרלוונטיות (לחיקוי שלה ב-"ארץ נהדרת" יש כתובת משלו @מאקו, כמובן).

2. ולפוליטיקאי אחר שיענה בקרוב על שאלות. ניצן הורוביץ אמור היה להגיע לסינמטק שדרות בזמן עופרת יצוקה, להרצאה במסגרת "חברה בעם", בעקבות הסרט "וול-E". אבל כשהתותחים רועמים המקרינים בורחים, והאירוע בוטל. עכשיו יש תאריך חדש: 1.2.09, שבע וחצי. בואו לראות את הרובוט הקטן והחמוד עם המסרים הירוקים והמודעות לאיכות הסביבה (ואת וול-E גם).

קלפי למיחזור הצבעות משנים קודמות יוצב בכניסה לסינמטק