צילמה: גוני ריסקין
בלילה הראשון של הפסקת האש לסבב הנוכחי, התאסף לו לאט הקהל בקומה השנייה של האוזן בר בתל אביב המופגזת, לראשונה מבין שתי הופעות לרגל שני אלבומי סולו חדשים. בעודי מנסה להטביע מחלת חורף עם כוס מיץ תפוזים סחוט מבית הקפה בקומה התחתונה, עולה לבמה הקטנה ללא גינונים וטקסים מיותרים אליוט, אקס פוליאנה פרנק, ומתחילה לתפעל מערך של כפתורים, ידיות, פוני סורר (לא באמת) ואפילו תנועות ידיים (כן, באמת!), שמייצרים כולם סאונד ייחודי, על גבול הנסיוני, אליו היא מערה לאט את השירה המוכרת שלה.
הסט הקצר מלא בקטעי בנייה ומעבר אינסטרומנטליים, אשר הופכים אותו ליחידה שלמה שמשקלה הסגולי לא מאפשר לדבר עליה כעל "חימום". קאבר קטן ומצמרר ל"אבא שלי" של חיטמן, לא ממש מה שמצפים לו אחרי האינטרו האווירתי והאפלולי, וטייק לא הומוריסטי בשום צורה שהיא. בהמשך מחווה חזקה לחברה והיוצרת התל אביבית הצעירה עינב ג'קסון כהן ("לא כוחות" הענוג), וכמובן שירים מהאלבום "5772", הנושא בשמו את המספר המייצג את השנה העברית שבדיוק חלפה, שייצא בעוד כחודש וחצי. מבין השירים החדשים בוצע "שיר לים התיכון", אולי אותו הים שבשיר אחר (שלא זכה לביצוע במסגרת ההופעה הקצרה, ואותו תוכלו למצוא בהמשך העמוד) עומד לעלות, אולי גם אותו אחד שהופיע כבר בשם אלבומה השני של להקת האם הישראלית של אליוט.
בקאבר לעינב ג'קסון כהן עולה השורה הנהדרת "כמה שהעיר הזו ואני זה לא כוחות" ומסמנת: הרגש, על כל גווניו, ישתייך לחלק הזה של הערב. אליוט לובשת את השיר בטבעיות, ובהמשך מעלה מן האוב של תיבת התהודה המוזרה שלה קטע קצבי אלקטרוני אתני, שמתפתח לשירה גברית מזרחית ועבודת פריסטייל יפה יפה שלוקחת את האלקטרו למחוזות מוזיקת העולם לרגע, באדיבות רביד כחלני מה-"Yemen Blues", ואז הופך למניפסט ווקאל ספיץ' גלובאלי-פוליטי באינטונציה נהנתנית ותאבת-בשר, שנשמע טבעי לגמרי מהגרון של אליוט אבל נכתב על ידי המשורר מאיר ויזלטיר (מתוך "מרודים וסונטות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009):
אליוט חוזרת על שתי המילים האחרונות בשורה הלפני אחרונה שוב ושוב ושוב, כל כך עד שבהופעה עצמה, לא שמעתי את המשפט המסכם נבלע בהדהוד הזה. הטקסט קונה את המאזין (זה שאינו מקפיד על כשרות) כבר בחלק הראשון, בין הבייבי-הרינג לאפילת החמון, עד שלא מרגישים מרוב תאוות בשר, שמשאירים אותנו רק עם תאוות הדם. טקסט וקטע מניפולטיבי, חזק, שמכוון ופוגע בבטן הרכה, במיוחד בערב שעומד בסימן רגיעה, בסוף שבוע של עוד מלחמה.
זו בחירה מכוונת ומתאימה מאוד לאליוט. גם ב"גיבור צבא ההגנה" המיתולוגי היא ציטטה מחשבות שמישהו אחר הספיק לכתוב לפניה, אז מ"מניפסט החלאה" ("הזכר אוהב את המוות \ הוא מרגש אותו מינית \ כבר במילא מת מבפנים \ הזכר רוצה למות. \ לחרוש בג'יפים \ לעבור את הגיבוש \ לעשן נובלס \ לחזק את השיזוף \ לזיין מהר \ לגמור תמיד ראשון \ לזרוק אחרי שבועיים \ לשלם את החשבון. \ כן, גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה") וגם שם, כמו היום, זה נשמע לחלוטין מגרונה שלה.
החימום נגמר בנאמבר גיטרות כסחני בשם In the morning, והשאלה "how am I supposed to trace the devil's foot steps?" נסגרת ללא תשובה אבל עם סולו בניחוח פלסיבו, למרות שמדובר בדבר האמיתי. הכול מתחבר תוך בערך 40 דקות, לא רק הצלילים, הקול, והסט הזה בעיקר משאיר אותך רעב לעוד. מה עושים עם זה? מזמינים פה, או מחכים בסבלנות לדיגיטלי ומסתפקים בינתיים בטיזר הזה, סנונית שהקדימה את בואה אל הבנדקמפ לרגל הסופה "סנדי":
אליוט יורדת מהבמה ולהרכב הלהקה המלא של מלכה שפיגל לוקח קצת זמן לתפוס את מקומו. אין אף שיתוף פעולה כצפוי בהופעות בכורה חגיגיות שכאלו, והאמת היא שאולי בשל התזמון ואולי לא, אין ממש תחושת חגיגיות. גם אין דיסטנס ואין העמדות פנים, מלכה שפיגל עומדת יציבה על הבמה בחולצה שחורה פשוטה עם כיתובים חייזריים או מצריים למראה, שיער טיסה ואצבעות חזקות על הגיטרה, אבל מעבר לזה כמעט ולא נוכחת. לרגעים היא מזכירה לי את דליה רביקוביץ', ויש רגעים של הזרה מוחלטת עם הפער הזה בין הגיטרה החשמלית לתסרוקת המורה לספרות והנימוס הבריטי המוקפד.
באופן סמלי, חוסר שיתוף הפעולה הזה דווקא הולם, שני עולמות הסאונד האלו הרי לא באמת ייפגשו הערב, הבוער והרגשי והיצרי של אליוט, עם המוקפד, המונוטוני והנגינה הסוחפת של ההרכב המהודק של השפיגל בנד. באלבום החדש שלכבודו התכנסנו כאן השתתפו 11 נגנים, אך בגרסת המופע, במיוחד בגרסת הבכורה שלו, כל זה קצת נשטף. אין מה לחפש את הגיטרות של ג'וני מאר כאן (הסמיתס, מודסט מאוס), כלי מיתר או יצירי מחשב וסינת' שמאכלסים את האלבום, או את עבודת השכבות העדינה והטריפית שהופכת את כל הזמזום והרחש הזה לאלבום חורפי נהדר ברקע. כמו בשיר הזה, שחי באותו יקום כמו מאזי סטאר, אייר, זירו 7, והלך לו לאיבוד בביצוע מעט עייף על במת האוזן בר.
השירים בגרסתם העירומה מתגלים כמתוקים באותה מידה, אך די פשוטים, 4 אקורדים ברובם, כלים אנלוגיים, אקוסטיים ומעט צלילי תעשייה וחלל ורוח, אבל לאחר 3-4, לאור הסט המפתיע והמעורר של אליוט, זה נעשה מעט מעייף ורפטטיבי. שיר אחד, מבינים די מהר, פשוט מונה את הדברים שמישהו רואה, אולי, ברחוב. הקול הקטן והמונוטוני שמשתלב נהדר באלבום, מאבד מעט מהטעם הייחודי שלו בגרסה העירומה מהפקה ומשחקי מחשב, המלווה בנגינה מסיבית ומוצלחת של 4 גברים, שמאפילה מעט על ההגשה של מי שעומדת כאן בפרונט. בסופו של דבר מבחינה רגשית, אם היינו מציירים גרף מתמטי של הערב, בחלקו השני והעיקרי, הוא היה דומה מאוד לקו ישר.
קולין ניומן, המפיק הבאמת מוכשר מאחורי האלבום וגם בעלה של שפיגל, ויתר הנגנים הבריטיים-להחריד עושים עבודה מצויינת כאמור, ולפעמים ניתן להנות יותר כשהם מנגנים לבד ולוקחים את המוזיקה למקומות שאינם חזרה שיטתית על אקורדים עם שורות של מילה-שתיים קריפטיות ומקוטעות. בשלב מסויים מה שנעשה בולט הוא השונות, כשהיא צצה ברצועות מסויימות, ובאורח פלא דווקא השיר האחרון, אחרי טקס ההדרן (זה הכרחי, עדיין?), הופך במפתיע לסולו גיטרה סוחף שקשה שלא לזוז איתו ולפנגר גיטרות אוויר, ובעיקר לשאול - איפה זה היה עד עכשיו? קצת מעט מדי, מאוחר מדי, להבין שרגע השיא הראשון של החלק הזה של הערב מתגלה כרגעו האחרון... בו אנחנו בכלל עדיין מרגישים את תנועות הידיים והפוני של אליוט, עוד חמים על תנוכי האוזניים.
הבוקר שוחחתי (ממש בראשי פרקים, כמעט ללא שינה ובלי לדחוף כל מה שרציתי, מה שאי אפשר לומר על הפוסט הזה) עם יואב גינאי בתכנית "מה קורה?" ברשת ב' של קול ישראל על האלבום ושתי ההופעות. ניתן להאזין לקטע המלא כאן:
ניתן גם (ושווה מאוד, אם הובן אחרת) להאזין לאלבום החדש של מלכה שפיגל ושות' במלואו, כאן:
שוב תודה לגוני ריסקין המוכשרת, על האישור להשתמש בתמונות שצילמה במהלך הערב.
בלילה הראשון של הפסקת האש לסבב הנוכחי, התאסף לו לאט הקהל בקומה השנייה של האוזן בר בתל אביב המופגזת, לראשונה מבין שתי הופעות לרגל שני אלבומי סולו חדשים. בעודי מנסה להטביע מחלת חורף עם כוס מיץ תפוזים סחוט מבית הקפה בקומה התחתונה, עולה לבמה הקטנה ללא גינונים וטקסים מיותרים אליוט, אקס פוליאנה פרנק, ומתחילה לתפעל מערך של כפתורים, ידיות, פוני סורר (לא באמת) ואפילו תנועות ידיים (כן, באמת!), שמייצרים כולם סאונד ייחודי, על גבול הנסיוני, אליו היא מערה לאט את השירה המוכרת שלה.
בקאבר לעינב ג'קסון כהן עולה השורה הנהדרת "כמה שהעיר הזו ואני זה לא כוחות" ומסמנת: הרגש, על כל גווניו, ישתייך לחלק הזה של הערב. אליוט לובשת את השיר בטבעיות, ובהמשך מעלה מן האוב של תיבת התהודה המוזרה שלה קטע קצבי אלקטרוני אתני, שמתפתח לשירה גברית מזרחית ועבודת פריסטייל יפה יפה שלוקחת את האלקטרו למחוזות מוזיקת העולם לרגע, באדיבות רביד כחלני מה-"Yemen Blues", ואז הופך למניפסט ווקאל ספיץ' גלובאלי-פוליטי באינטונציה נהנתנית ותאבת-בשר, שנשמע טבעי לגמרי מהגרון של אליוט אבל נכתב על ידי המשורר מאיר ויזלטיר (מתוך "מרודים וסונטות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009):
זו בחירה מכוונת ומתאימה מאוד לאליוט. גם ב"גיבור צבא ההגנה" המיתולוגי היא ציטטה מחשבות שמישהו אחר הספיק לכתוב לפניה, אז מ"מניפסט החלאה" ("הזכר אוהב את המוות \ הוא מרגש אותו מינית \ כבר במילא מת מבפנים \ הזכר רוצה למות. \ לחרוש בג'יפים \ לעבור את הגיבוש \ לעשן נובלס \ לחזק את השיזוף \ לזיין מהר \ לגמור תמיד ראשון \ לזרוק אחרי שבועיים \ לשלם את החשבון. \ כן, גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה") וגם שם, כמו היום, זה נשמע לחלוטין מגרונה שלה.
החימום נגמר בנאמבר גיטרות כסחני בשם In the morning, והשאלה "how am I supposed to trace the devil's foot steps?" נסגרת ללא תשובה אבל עם סולו בניחוח פלסיבו, למרות שמדובר בדבר האמיתי. הכול מתחבר תוך בערך 40 דקות, לא רק הצלילים, הקול, והסט הזה בעיקר משאיר אותך רעב לעוד. מה עושים עם זה? מזמינים פה, או מחכים בסבלנות לדיגיטלי ומסתפקים בינתיים בטיזר הזה, סנונית שהקדימה את בואה אל הבנדקמפ לרגל הסופה "סנדי":
אליוט יורדת מהבמה ולהרכב הלהקה המלא של מלכה שפיגל לוקח קצת זמן לתפוס את מקומו. אין אף שיתוף פעולה כצפוי בהופעות בכורה חגיגיות שכאלו, והאמת היא שאולי בשל התזמון ואולי לא, אין ממש תחושת חגיגיות. גם אין דיסטנס ואין העמדות פנים, מלכה שפיגל עומדת יציבה על הבמה בחולצה שחורה פשוטה עם כיתובים חייזריים או מצריים למראה, שיער טיסה ואצבעות חזקות על הגיטרה, אבל מעבר לזה כמעט ולא נוכחת. לרגעים היא מזכירה לי את דליה רביקוביץ', ויש רגעים של הזרה מוחלטת עם הפער הזה בין הגיטרה החשמלית לתסרוקת המורה לספרות והנימוס הבריטי המוקפד.
השירים בגרסתם העירומה מתגלים כמתוקים באותה מידה, אך די פשוטים, 4 אקורדים ברובם, כלים אנלוגיים, אקוסטיים ומעט צלילי תעשייה וחלל ורוח, אבל לאחר 3-4, לאור הסט המפתיע והמעורר של אליוט, זה נעשה מעט מעייף ורפטטיבי. שיר אחד, מבינים די מהר, פשוט מונה את הדברים שמישהו רואה, אולי, ברחוב. הקול הקטן והמונוטוני שמשתלב נהדר באלבום, מאבד מעט מהטעם הייחודי שלו בגרסה העירומה מהפקה ומשחקי מחשב, המלווה בנגינה מסיבית ומוצלחת של 4 גברים, שמאפילה מעט על ההגשה של מי שעומדת כאן בפרונט. בסופו של דבר מבחינה רגשית, אם היינו מציירים גרף מתמטי של הערב, בחלקו השני והעיקרי, הוא היה דומה מאוד לקו ישר.
קולין ניומן, המפיק הבאמת מוכשר מאחורי האלבום וגם בעלה של שפיגל, ויתר הנגנים הבריטיים-להחריד עושים עבודה מצויינת כאמור, ולפעמים ניתן להנות יותר כשהם מנגנים לבד ולוקחים את המוזיקה למקומות שאינם חזרה שיטתית על אקורדים עם שורות של מילה-שתיים קריפטיות ומקוטעות. בשלב מסויים מה שנעשה בולט הוא השונות, כשהיא צצה ברצועות מסויימות, ובאורח פלא דווקא השיר האחרון, אחרי טקס ההדרן (זה הכרחי, עדיין?), הופך במפתיע לסולו גיטרה סוחף שקשה שלא לזוז איתו ולפנגר גיטרות אוויר, ובעיקר לשאול - איפה זה היה עד עכשיו? קצת מעט מדי, מאוחר מדי, להבין שרגע השיא הראשון של החלק הזה של הערב מתגלה כרגעו האחרון... בו אנחנו בכלל עדיין מרגישים את תנועות הידיים והפוני של אליוט, עוד חמים על תנוכי האוזניים.
הבוקר שוחחתי (ממש בראשי פרקים, כמעט ללא שינה ובלי לדחוף כל מה שרציתי, מה שאי אפשר לומר על הפוסט הזה) עם יואב גינאי בתכנית "מה קורה?" ברשת ב' של קול ישראל על האלבום ושתי ההופעות. ניתן להאזין לקטע המלא כאן:
ניתן גם (ושווה מאוד, אם הובן אחרת) להאזין לאלבום החדש של מלכה שפיגל ושות' במלואו, כאן:
שוב תודה לגוני ריסקין המוכשרת, על האישור להשתמש בתמונות שצילמה במהלך הערב.
[/caption]
[/caption]