‏הצגת רשומות עם תוויות שירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שירה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

צוללות

אפרת בן צור וקרני פוסטל בתמונע, 4.8.10

אם למלאכים היו תלתלים שחורים במקום כנפיים, הייתי חושב אולי, לפי השתברויות הקריסטלין וקולות הדולפין הרכים, שהיא בעצם מלאך. כשאפרת בן צור וקרני פוסטל עלו על במת תמונע הקטנה אתמול בלילה, באיחור אופנתי של עשרים ומשהו דקות, מלוות בשלושה נגנים (ועליהם בהמשך), לא היה קשה להבחין מי היא מי: בן צור בשמלה שחורה פשוטה והתלתלים המפורסמים, נעמדה לפני תיבת קסילופון מרובעת וקטנה, אם ככה קוראים לדבר בעזרתו היא יצרה קשתות של סאונד לאורך הלילה, ולידה, על צ'לו שהיא יכולה באותה המידה לגור בתוכו, קרני פוסטל, שוחה באריג לבן, בשיער בהיר וקול כהה משל אחותה לבמה.

ההופעה מתחילה וקרני פותחת עם התפקיד שמבצע אביתר בנאי ב"גם הים נסוג", ואפרת מהדהדת חזרה אליה, מקרוב מאוד אך בצד הבמה זה נשמע כמו הקלטת אולפן כמעט, כשקרני מאופקת יותר מטבעה, כמו בהקלטה. אפרת מחליפה עבורה את האלקטרוניקה שאבדה בהשתברויות הקול הרך והמתוק שלה, נורה כמו חיצים אל האוויר, וקרני מספקת לאלטו הדק, הכל כך שביר הזה של אפרת, הדהוד עמוק יותר, מחוספס יותר, קצת יותר אפל. כמו הצ'לו שלה. "גם הים נסוג" הוא קריפטונייט רגשי, ואפרת וקרני משתמשות בו כמו נבלות-על.

ואז, כאילו כדי להרוג סופית אחרי "גם הים", הן מתחילות להתפלל, לא לשיר, את שיר האהבה היפה ביותר שכתבה לאה גולדברג, "הלא ידענו". בגרסה הנשית הכפולה, כמו במילים של השיר, אין איש ואישה, רק גופות שלמים נעים באהבה, ובחלל של תמונע הרבה ראשים נעו באהבה ברורה. "קשה לחייך בשירים שלנו", אומרת אפרת אחרי שהשתיים מבצעות שיר של קרני, "תפוס אותי, אני נופלת", היא שרה עם חיוך של ערוץ הילדים. "תיכף יבוא ה-Upper", היא מבטיחה לפני "צוללת" (אותו תבצע, בגרסה שלה מימי ביקיני, גם קרני פוסטל בהמשך) אבל הוא יגיע רק בסוף (כשהשתיים ויבצעו את "בטרם", ואז את הקאבר המופלא ל-"Can't Help Falling in Love with you").



פתיחת המופע בשני שירי משוררות (וולך וגולדברג) כנראה אינה מקרית: המשך המופע כלל ביצועים מרסקים לעמיחי ("בטרם" העוצמתי), זלדה (לא קלטתי את השם, שיר הציפורים והנחשים), שוב גולדברג ("הילדה שרה לנחל", עוד קריפטונייט רגשי) וביצוע באנגלית לשיר של דיקנסון מתוך פרוייקט חדש שאפרת הזכירה. בדרך כלשהי, דרך המילים של אחרים ובעיקר אחרות, שתיהן בנפרד וביחד מצליחות להתחבר למשהו גדול יותר מסך החלקים בנפרד, יותר מהשירים שלהן אולי, וכשהקול העמוק של קרני מרחף מתחת לענני הקול של אפרת, עם המילים הנכונות, זה נשמע כמו משוררות שרות.

"זה תמיד נראה לי קטע מצחיק כזה, הולכים חוזרים, זמן סיגריה", אומרת קרני בהמשך כשהשתיים חוזרות להדרן ומוכיחה שגם היא יודעת להצחיק, כמו אפרת, שמצחקקת לאורך הערב כמעט כמו בהקלטות האולפן, בשירים כמו "שמש", או סתם בין לבין כשהיא מחליפה מבטים עם הנגנים, ששומרים זה עם זה על קשר עין כמעט  לאורך כל הערב, עמית ארז המופלא (אפרת: "הוא הוקפץ לכאן הערב, ואנחנו שמחות שהוא כאן") בגיטרה, תום דרום ("היא התחילה לנגן איתנו הערב לראשונה, ואנחנו שמחות שהיא כאן") על הקלידים, וגיורא פוליטי בכלי הקשה ותופים ("הוא תמיד איתנו, ואנחנו שמחות שהוא כאן").

"אתמול בלילה, עליתי לשמיים"; ככה מתחיל שיר מאוד יפה של אפרת בן צור מהאלבום הראשון, שגם נקרא "אתמול בלילה", ואתמול, בלילה, זה כמעט הרגיש ככה. השילוב בין תהומות הקול של קרני פוסטל, ואפלת הצ'לו הנלווית אליו, והנסיקות המתוקות של אפרת בן צור, עם כל היכולת המטורפת הלוליינית הזו שיש לה בקול, פשוט עובד נהדר, והן נשמעות כמו הרכב אמיתי, לא שתי זמרות ששרות משום מה שירים שלהן ביחד.

אם הייתי יכול לקנות, אפילו בלי עטיפה ופלסטיק, את ההופעה של אתמול כדי לשמוע אותה מדי פעם, או לנצח, הייתי עושה את זה בלי למצמץ לשנייה. בינתיים, כל עוד הן מופיעות יחד, זו לחלוטין הופעת חובה, במיוחד למי שמראש וגם ככה אוהב את קרני ואפרת.

הן מסיימות את המופע בקידה חיננית, קצת דבש לקינוח הדם, בביצוע ל"אבוא אלייך", מהדהדות שוב ושוב ועוד, ואז נעלמות, אבל כל הדרך הביתה, וגם בוקר אחרי זה, לא עוזבות אותך. בדיוק כמו שעושה מוזיקה.

יום שלישי, 17 בפברואר 2009

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?
bashir
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים - ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

יום חמישי, 29 בינואר 2009

פאק, יש לו ניוברי

אחרי הפאקינג הוגו והפאקינג נביולה, מגיע תורה של מדליית ניוברי. רק שהפעם, זו ספרות ילדים, אז מצנזרים, גם אם אתה ניל פאקינג גיימן.
הסופר\יוצר-קומיקס\תסריטאי הבריטי, איש רהוט, מנומס ומנוסח-היטב בימים שכתיקונם, שנוטה לקלל רק בעת קבלת פרסים ספרותיים חשובים, מתאר ביומן שלו את מחשבותיו ברגע קבלת ההודעה (תרגום חופשי):
אתה על רמקול בשיחת טלפון עם לפחות 14 מורים וספרניות ואנשים נהדרים וחכמים וטובים שכאלה, חשבתי. אל תתחיל לקלל כמו אז כשזכית בהוגו. זו הייתה מחשבה חכמה, שכן אחרת היו עולות קללות אדירות, עצומות, ובנות-ארבע-אותיות. כלומר, בשביל זה הן קיימות. נראה לי שאמרתי, "כוונתך שהיום יום שני?".
...
(מרילי-הסוכנת-שלי: "לא קיללת, נכון?", אני: "לא.", היא: "או יופי").

"ספר בית הקברות" (The Graveyard Book), ספרו האחרון של ניל גיימן, זיכה אותו בפרס הנחשב בעולם ספרות הילדים. הפרס, הניתן על-שם ג'ון ניוברי, מו"ל בן המאה ה-18 שפרסם ספרי נוער (ותודה לויקי), מוענק על-ידי ה-ALA, התאחדות הספריות של אמריקה. גיימן הסביר את חשיבות הרגע המסויים הזה עבורו: חבורה של ספרנים וספרניות מסתכלים על הספר הקטן שהוא כתב ומכריזים שהוא ראוי "For the ages". לעידנים. חדווה קלינהנדלר מ-"בלי ניקוד, בלוג ספרותי", קראה את זה קצת אחרת:
תגובתו הנלהבת של הסופר:

"מעולם לא חשבתי שאזכה בניוברי. הפרס הזה הוא פרס שמביא איתו הכרה ומיסוד, במובן הטוב ביותר של המילה. כשיש לך פרס כזה, ספרנים מציעים את הספר ואומרים `הנה ספר שמתאים לגיל הזה`. ואני הרי כבר רגיל כל כך לעבוד בשוליים, וגם ליהנות מכך."

לא נורא, הכוונות ודאי היו טובות. ותבקרו שם לרגע בכל זאת, היא אימבדה וידאו-טריילר ספרותי קטן ונחמד בהקראתו של גיימן, לאותו ספר זוכה ניוברי.

בינתיים, בראיון שנתן גיימן ל-Today Show, הוא הספיק גם לגלות לעולם שאת הסרט לפי "ספר בית הקברות" יביים ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), אחד שכבר יודע דבר או שניים על אל-מתים. הרבה לפני כן, יגיע "קורליין" למסך הגדול. יש למה לחכות.

כאן ניתן לשמוע את גיימן מקריא את "The Graveyard Book".]

[*עדכון: מסתבר שהוא כן קילל, בסופו של דבר]

[caption id="attachment_22" align="alignnone" width="350" caption="מתוך "The Graveyard Book". אייר: דייב מק'קין"]מתוך "The Graceyard Book", אייר: דייב מק'קין[/caption]