אם למלאכים היו תלתלים שחורים במקום כנפיים, הייתי חושב אולי, לפי השתברויות הקריסטלין וקולות הדולפין הרכים, שהיא בעצם מלאך. כשאפרת בן צור וקרני פוסטל עלו על במת תמונע הקטנה אתמול בלילה, באיחור אופנתי של עשרים ומשהו דקות, מלוות בשלושה נגנים (ועליהם בהמשך), לא היה קשה להבחין מי היא מי: בן צור בשמלה שחורה פשוטה והתלתלים המפורסמים, נעמדה לפני תיבת קסילופון מרובעת וקטנה, אם ככה קוראים לדבר בעזרתו היא יצרה קשתות של סאונד לאורך הלילה, ולידה, על צ'לו שהיא יכולה באותה המידה לגור בתוכו, קרני פוסטל, שוחה באריג לבן, בשיער בהיר וקול כהה משל אחותה לבמה.
ההופעה מתחילה וקרני פותחת עם התפקיד שמבצע אביתר בנאי ב"גם הים נסוג", ואפרת מהדהדת חזרה אליה, מקרוב מאוד אך בצד הבמה זה נשמע כמו הקלטת אולפן כמעט, כשקרני מאופקת יותר מטבעה, כמו בהקלטה. אפרת מחליפה עבורה את האלקטרוניקה שאבדה בהשתברויות הקול הרך והמתוק שלה, נורה כמו חיצים אל האוויר, וקרני מספקת לאלטו הדק, הכל כך שביר הזה של אפרת, הדהוד עמוק יותר, מחוספס יותר, קצת יותר אפל. כמו הצ'לו שלה. "גם הים נסוג" הוא קריפטונייט רגשי, ואפרת וקרני משתמשות בו כמו נבלות-על.
ואז, כאילו כדי להרוג סופית אחרי "גם הים", הן מתחילות להתפלל, לא לשיר, את שיר האהבה היפה ביותר שכתבה לאה גולדברג, "הלא ידענו". בגרסה הנשית הכפולה, כמו במילים של השיר, אין איש ואישה, רק גופות שלמים נעים באהבה, ובחלל של תמונע הרבה ראשים נעו באהבה ברורה. "קשה לחייך בשירים שלנו", אומרת אפרת אחרי שהשתיים מבצעות שיר של קרני, "תפוס אותי, אני נופלת", היא שרה עם חיוך של ערוץ הילדים. "תיכף יבוא ה-Upper", היא מבטיחה לפני "צוללת" (אותו תבצע, בגרסה שלה מימי ביקיני, גם קרני פוסטל בהמשך) אבל הוא יגיע רק בסוף (כשהשתיים ויבצעו את "בטרם", ואז את הקאבר המופלא ל-"Can't Help Falling in Love with you").
פתיחת המופע בשני שירי משוררות (וולך וגולדברג) כנראה אינה מקרית: המשך המופע כלל ביצועים מרסקים לעמיחי ("בטרם" העוצמתי), זלדה (לא קלטתי את השם, שיר הציפורים והנחשים), שוב גולדברג ("הילדה שרה לנחל", עוד קריפטונייט רגשי) וביצוע באנגלית לשיר של דיקנסון מתוך פרוייקט חדש שאפרת הזכירה. בדרך כלשהי, דרך המילים של אחרים ובעיקר אחרות, שתיהן בנפרד וביחד מצליחות להתחבר למשהו גדול יותר מסך החלקים בנפרד, יותר מהשירים שלהן אולי, וכשהקול העמוק של קרני מרחף מתחת לענני הקול של אפרת, עם המילים הנכונות, זה נשמע כמו משוררות שרות.
"זה תמיד נראה לי קטע מצחיק כזה, הולכים חוזרים, זמן סיגריה", אומרת קרני בהמשך כשהשתיים חוזרות להדרן ומוכיחה שגם היא יודעת להצחיק, כמו אפרת, שמצחקקת לאורך הערב כמעט כמו בהקלטות האולפן, בשירים כמו "שמש", או סתם בין לבין כשהיא מחליפה מבטים עם הנגנים, ששומרים זה עם זה על קשר עין כמעט לאורך כל הערב, עמית ארז המופלא (אפרת: "הוא הוקפץ לכאן הערב, ואנחנו שמחות שהוא כאן") בגיטרה, תום דרום ("היא התחילה לנגן איתנו הערב לראשונה, ואנחנו שמחות שהיא כאן") על הקלידים, וגיורא פוליטי בכלי הקשה ותופים ("הוא תמיד איתנו, ואנחנו שמחות שהוא כאן").
"אתמול בלילה, עליתי לשמיים"; ככה מתחיל שיר מאוד יפה של אפרת בן צור מהאלבום הראשון, שגם נקרא "אתמול בלילה", ואתמול, בלילה, זה כמעט הרגיש ככה. השילוב בין תהומות הקול של קרני פוסטל, ואפלת הצ'לו הנלווית אליו, והנסיקות המתוקות של אפרת בן צור, עם כל היכולת המטורפת הלוליינית הזו שיש לה בקול, פשוט עובד נהדר, והן נשמעות כמו הרכב אמיתי, לא שתי זמרות ששרות משום מה שירים שלהן ביחד.
אם הייתי יכול לקנות, אפילו בלי עטיפה ופלסטיק, את ההופעה של אתמול כדי לשמוע אותה מדי פעם, או לנצח, הייתי עושה את זה בלי למצמץ לשנייה. בינתיים, כל עוד הן מופיעות יחד, זו לחלוטין הופעת חובה, במיוחד למי שמראש וגם ככה אוהב את קרני ואפרת.
הן מסיימות את המופע בקידה חיננית, קצת דבש לקינוח הדם, בביצוע ל"אבוא אלייך", מהדהדות שוב ושוב ועוד, ואז נעלמות, אבל כל הדרך הביתה, וגם בוקר אחרי זה, לא עוזבות אותך. בדיוק כמו שעושה מוזיקה.
[/caption]