באוקטובר 1995 פרסם ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד הבאה עלינו לטובה בעוד 10 ימים בדיוק, מעין יומן מסע קטן במגזין Q. היומן הקצרצר סקר בשברי אפיזודות את חוויותיו במהלך הטור העולמי שהביא את הלהקה גם לישראל - להופעה היסטורית ב-9 באוגוסט באצטדיון רמת גן, עם לא אחרת מאשר R.E.M. בכבודה ובעצמה המוזכרת גם כן ביומן (לה הייתה זו ההופעה הראשונה וגם האחרונה במקומותינו).
יום שני, 7 באוגוסט, סיציליה\תל אביב
5:30 בבוקר. עוזב את המלון לשדה התעופה.
9 בבוקר. טס לרומא. מחכה כשלוש שעות. מתפכח. מאבד הכרה. קורא במגזין שעברו שישה חודשים מאז שנעלם ריצ'י מאניק.
אחת בצהריים. עולה למטוס. ואז אומרים לרדת מהמטוס כי יש עיכוב של שלוש שעות. מקיא באסלה.
4 אחה"צ. מגיע לתל אביב. שעה בביקורת דרכונים. נוסע לאצטדיון לצילומי תמונות ושני ראיונות רדיו. רועד. מתקשה להתמקד.
יום שלישי, 8 באוגוסט, תל אביב
כאן "קריפ" פרץ לראשונה. הרבה לפני אמריקה. זה היה לפני שנתיים ויותר מכך. זכרונות מלאי חיבה מציפים אותי בחזרה מהפעם הראשונה שהותקפתי על ידי ההמון.
עושה מסיבת עיתונאים. דברים רגילים. אני תמיד מרגיש כמו פוליטיקאי.
"אתם חושבים שהשתניתם כבני אדם מהפעם האחרונה שהייתם כאן?"
"כן. אני כבר לא מרגיש בן אדם".
יוצא לכיוון תחנות הרדיו המרכזיות שמנוהלות על ידי צעירי הצבא. אחרי גיל 18, כולם חייבים להצטרף, בנים לשלוש שנים, בנות לשנתיים. יש שלט המורה על תספורות כל זמן קבוע. מנגן קצת דברים אקוסטיים עם ג'וני וזה גורם ליום להראות בעל ערך. אחר כך, אני מתמקח עם אישה זקנה מטורפת בשוק הפשפשים ביפו על כובע גמיש ענק ומעיל גשם. בסופו של דבר אני קונה את שניהם. מושלם לטמפרטורה של 43 מעלות.
ארוחה בערב עם R.E.M. אחד מהרגעים המביכים בחיי קורה כשנערה ניגשת אלינו במסעדה ומבקשת את החתימה שלי במקום את זו של אדון סטייפ. אני מסתיר את פניי בממחטה במשך חמש דקות. ואז מכונת ההאבל באבל מגיעה. היא אמורה לעזור לעיכול. אבל היא רק גורמת לי להרגיש מוזר.
יום רביעי, 9 באוגוסט, תל אביב
ההאבל-באבל עדיין גורמת לי לכל מיני כאבים. הולך לים ואישה יהודיה יפהפיה באופן שובר לב מגיעה בבגד ים ושואלת אם אני ת'ום יורק. בהתחשב בשורטס שאני לובש אני שוקל להכחיש הכל. היא מסתכלת עליי מלמעלה למטה ואני מרגיש כאילו צומצמתי לגודל החול. אני עונה בשקט, כן, וצופה בה נעלמת, סקרנותה הושבעה.
מרגיש אפילו יותר מוזר מאשר כשהתעוררתי, אז מהלך חזרה למרות החשש למכת שמש. למרות הפחדים מראש שייתכן ובושל, בכל אופן, אני מרגיש הססן לגבי חבישת הכובע היהודי האורתודוקסי, הרכישה מאתמול. במיוחד בחוף הים.
זה כן מכת שמש! עכשיו אני מרגיש כמו זקן מאוד חולה. אני פוגש את מר סטייפ שנותן לי ולג'וני את מה שהוא קורא לו "חיזוק אורגני". זה לא ספיד, הוא אומר. הוא רותח כי איזה בחור פפראצי עוקב אחריו, מצלם כל תזוזה שלו. מאחורי הקלעים בהופעה נראה כאילו כל החברות והמשפחות של כל מי שעובד שם הגיע. המאבטחים דורשים חתימות מכל מי שעובר. בלונדינית ארוכת רגליים שואלת אותי האם אני מכיר את הלהקה. נראה שהיא מאוד כועסת מכך שאף אחד מ-R.E.M. לא הציע לשכב איתה עדיין. אני לא יכול לחשוב על תשובה והולך משם.
לפתע, במהלך ההופעה, החומר של מייקל מתחיל להשפיע באופן מעלף. אני מרגיש כאילו חוברתי ישירות תוך לוח הבקרה המרכזי. אז, בעודי מנסה ללכת בסוף אני מבין שאני בקושי יכול לזוז ותוהה בפאניקה קלה מה עשיתי לעצמי. נראה שכל העולם עובר בסלואו מושן. יתרת הערב היא גהינום ואני לא מצליח לעשות שום דבר חוץ מלהאנח. הדבר האחרון שאני זוכר הוא ג'וני אומר שהוא נוסע ללבנון בג'יפ. אוקיי, אני אומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה