צילמתי את זה ספונטנית, בלי לדעת למה לצפות, בחתונה של הבחור שעבדתי איתו לא רחוק מהבית שלך, וזה יצא, לדעתי, עבורי - מרגש עד דמעות. תציצי?
http://www.youtube.com/watch?v=RXLaHEQ_mcA
אני יודע אבל הוידאו עצמו, הילדה, הצלמים, הזקנים המרקדים, הקמיאו הקצרצר של האגודל שלי (אפשר להגיד שהשארתי פיזית את טבעית האצבע שלי על הוידאו הזה, אה?) בזמן שניסיתי לא לדרוך על הצלם הרשמי וצעקת ה"גבר! גבר!" שלו
כנראה שזה כי הייתי שם וכי אני אוהב את האנשים האלה
סורי
אני כולי ספאם מאז שחזרתי לעבוד
סתם, אם שלחתי לך קישור שהיה בזבוז זמן אז סורי
עשיתי כל כך הרבה היום מהבית
יותר מכל יום שעבדתי במשרד
ואני כל כך אוהב את העבודה שלי. זה מדהים איך זה שינה הכול
וארון מהמם סמיי-וינטג' חינמי תמורת עבודה קשה (הבחור לא לקח לי שקל לא על הארון ולא על ההובלה, כי הוא שכר ואן בשביל הציוד שלו גם ככה ורצה להפטר מזה בהתראה של יום. היינו הסבלים שלו לצורך העניין לשעתיים-שלוש, עם הציוד שהוא היה צריך להעביר. ואז הסבלים שלי), ממש ממש לא מזיק
פלוס עוד כמה דברים שבזזתי מהדירה הנטושה רגע לפני שמגיע הדייר החדש
ממש ממש כיף
אני אוהב את האנשים
היום טס
אני מתעסק במשהו שאני נהנה ממנו, מקדם אותי, ואני מקדם אותו באותה מידה
הצורך לייצר 4-5 אייטמים, כל יום, ושיהיו טובים, טובים באמת, ולשכתב ולנסח ולבחון עשרות אפליקציות על תיאוריהן פשוט החזיר לי את הצורך וההנאה מלכתוב
מלייצר טקסט
איכותי
הזכיר לי למה לעזאזל בחרתי בתואר והמסלול הזה מלכתחילה
ושאני יכול לנפק עבודה כמו סוס כשאני שקוע במשהו
והקטע עם הארון יצא מספק פעמיים. הייתי צריך לגייס חברים שיעזרו - גם לפרק ולהעביר ולהרכיב את הארון וגם להיות סבלים בשביל הבחור
וארבעה התנדבו. שניים הצליחו להגיע, בסופו של דבר. וזה נראה בהתחלה כמו קומדיה של טעויות אבל זה הסתדר בסוף
מדהים אותי כמה שמדהים אותי תמיד כל פעם מחדש כשאני מגלה שיש אנשים שאוהבים אותי מספיק
אני לא מצפה לזה אף פעם
אני בהלם מכמה שאנחנו מונעים על ידי כימיה במוח ונסיבות מקריות
רק שימשיך, אלוהים
2011 נפתחה עם נשיקה, שאני עדיין חושב עליה
ובינתיים הצלחתי להמנע מאסונות
ואפילו לסמן וי קטן על כמה דברים
רק שימשיך
לא איכפת לי אפילו שאני לגמרי תקוע ובמצב כיבוי שריפות, עדיין, למרות הכול. כמה חודשים והתמונה תהיה אחרת. אולי אני אפילו אמצא שידה חינמית באגורה ואשלח לדרכם, על פני המים הרבים, דברים שמחכים לתורם כבר הרבה זמן. לכי תדעי
ופתאום זה שהתרגלתי לאכול רק פעם ביום הופך ליתרון!
זה כן. עדיף מלהיות רעב
מצחיק איך רעבתי בתחילת התהליך
ועכשיו אני צריך להזכיר לעצמי לאכול
כמה טחנתי אתמול בחתונה
אומג
מלא מלא מלא אנטריקוט
ולרוע הכליות והכבד גם שתיתי כמו בהמה. היה נפלא. רקדנו מלא, הייתה מוזיקת ניינטיז, זה היה כמו בתיכון רק שאני הייתי רזה יותר ויפה יותר וצעיר יותר והיו סביבי אנשים שאני אוהב ומוזיקה שטבועה לי בדי אן איי ובוס לשעבר שסגרתי איתו מעגל בצורה הכי יפה וחברית, וקטעי וידאו שצילמתי ועושים לי נעים מבפנים, ועבודה שאני אוהב ויכול לספר עליה בגאווה לחברים שנמנעתי מחברתם, ואנטריקוט, בכמויות, כמה שתרצה. מיי גאד
לא זכרתי את תאונות השנה שעברה אפילו לרגע והמשקפיים שעזרת לי לבחור היו חלק מזה אני מניח. מחמאות מקיר לקיר
אחת המנהלות במקום הקודם, שעזבתי כי פשוט קרסתי ולא יכולתי לזוז מהמיטה בחודשיים אחרי אבא שלי, אמרה לי אחרי שאמרתי לה שאני מצטער על זה שלא יכולתי להמשיך, כי לא יכולתי לעזוב, כי אני אוהב אותם, שהייתי מדהים ועשיתי מעל ומעבר ושגם הם לא ידעו איך להתמודד עם זה
נזכרתי פתאום בשבעה. בלוויה ההיא, השנייה בסך הכול בחיים שלי עד כאן, הראשונה שנצרבה בבשר
כמה לא יכולתי לעמוד שם מול ההתנגשות של כל העולמות שלי, אנשים מכל חלק של החיים שלי, שרואים אותי ככה, שבוע אחרי תאונה ולמרגלות הר געש נוסף, ואחד את השני, ואת הכול
וכמעט כל המשרד היו שם
וחיבקתי את כולם
והרגשתי שיש שם אנשים ששם רק בשבילי
כמוך וכמו ___ גם
שבאו לא בגלל שהם הכירו את אבא שלי, או היו מחוברים אליו בדם
בשבילי באו
איך אני יכול לחתוך אנשים כאלה מהחיים שלי?
ואני אלוף עולם בלחתוך ולהעלם כשאני רוצה להעלם. זה מה שאני עושה. זה ותוכן
(מצטער על המונולוג. הארכני)
אוף
כמה התפרקתי אתמול אחרי שבועיים של מתח ונסיון להיות מושלם
כמה התקפי לב חטפתי על כל דקת איחור לעבודה הזו, שכחתי את העניין של לקום בבוקר בשעה מסומנת ולהגיע לאנשהו. התרגלתי לחיות מאחורי מסך
כמה שזה לא שינה בעצם, כי הייתי שם, לא רק במובן הפיזי
וטוב שכך אבל - רוב הזמן הגעתי בזמן. ואני אמשיך בזה. מסתבר שאם דואגים לעשות הכול חצי שעה לפני בבוקר - מגיעים בזמן. מי חשב. מי ידע
גודביי סנוז
להתראות נעורים מפוקפקים, שלום עבודה
זה קונספט שמהמם את עולמי
חשבתי שזו גזרת גורל, תמיד לאחר, תמיד להיות לחוץ
אבל מסתבר שאפשר לשמוע מוזיקה בפנאן בהמתנה לתחבורה, בתחבורה עצמה, בהליכה שמחברת את התחנה והכסא
אני צועד הרבה בשבועיים האלה
וכל פעם כשאני יודע שאף אחד לא רואה
אני מעמיד פנים שאני בקליפ בינלאומי שמצולם בת"א ושר עם מה שמהדהד לי באוזניות
עם המבטים והכול
רוב הזמן המציאות משתפת פעולה
מזמנת לכיווני דברים מעניינים, התרחשויות
דברים שמצטלמים טוב בסרט הקטן שאני חי בו וטורח לתעד, כנראה עבור עצמי יותר מאשר כל אחד אחר
אני מרגיש שאני כותב לך פוסט כאן
סליחה
אוף אני אוהב מילים. אני אוהב לדבר. בכל צורה. איך שכחתי דבר כזה על עצמי?
יש מצב שהצ'ט הזה, רק הצד שלי בו כמובן אם לא תרצי, ייהפך לפוסט
תודה 3>
