מחשבות על אתמול ובכלל

לִרְלוּר מהזן האישי. מאוד. אני מניח שזה נופל לקטגוריית ה"מה שבא" בטאגליין החדש של הבלוג. אתם, כמובן, מוזמנים לדלג אם זה פחות הקטע שלכם כרגע. ככה נראה צ'ט שנערך לפני כמה דקות בפייס עם מישהי שאני נורא, נורא אוהב. הטקסט הוא רק מהצד שלי, אתם מוזמנים להשלים את החלקים שלה כיד הדמיון הפרועה עליכם. לילה טוב, עולם. נלרלייטר. ושבת מלכה)

צילמתי את זה ספונטנית, בלי לדעת למה לצפות, בחתונה של הבחור שעבדתי איתו לא רחוק מהבית שלך, וזה יצא, לדעתי, עבורי - מרגש עד דמעות. תציצי?
http://www.youtube.com/watch?v=RXLaHEQ_mcA

אני יודע אבל הוידאו עצמו, הילדה, הצלמים, הזקנים המרקדים, הקמיאו הקצרצר של האגודל שלי (אפשר להגיד שהשארתי פיזית את טבעית האצבע שלי על הוידאו הזה, אה?) בזמן שניסיתי לא לדרוך על הצלם הרשמי וצעקת ה"גבר! גבר!" שלו
כנראה שזה כי הייתי שם וכי אני אוהב את האנשים האלה

סורי
אני כולי ספאם מאז שחזרתי לעבוד

סתם, אם שלחתי לך קישור שהיה בזבוז זמן אז סורי

עשיתי כל כך הרבה היום מהבית
יותר מכל יום שעבדתי במשרד
ואני כל כך אוהב את העבודה שלי. זה מדהים איך זה שינה הכול

וארון מהמם סמיי-וינטג' חינמי תמורת עבודה קשה (הבחור לא לקח לי שקל לא על הארון ולא על ההובלה, כי הוא שכר ואן בשביל הציוד שלו גם ככה ורצה להפטר מזה בהתראה של יום. היינו הסבלים שלו לצורך העניין לשעתיים-שלוש, עם הציוד שהוא היה צריך להעביר. ואז הסבלים שלי), ממש ממש לא מזיק
פלוס עוד כמה דברים שבזזתי מהדירה הנטושה רגע לפני שמגיע הדייר החדש

ממש ממש כיף
אני אוהב את האנשים
היום טס
אני מתעסק במשהו שאני נהנה ממנו, מקדם אותי, ואני מקדם אותו באותה מידה
הצורך לייצר 4-5 אייטמים, כל יום, ושיהיו טובים, טובים באמת, ולשכתב ולנסח ולבחון עשרות אפליקציות על תיאוריהן פשוט החזיר לי את הצורך וההנאה מלכתוב
מלייצר טקסט
איכותי
הזכיר לי למה לעזאזל בחרתי בתואר והמסלול הזה מלכתחילה

ושאני יכול לנפק עבודה כמו סוס כשאני שקוע במשהו
והקטע עם הארון יצא מספק פעמיים. הייתי צריך לגייס חברים שיעזרו - גם לפרק ולהעביר ולהרכיב את הארון וגם להיות סבלים בשביל הבחור
וארבעה התנדבו. שניים הצליחו להגיע, בסופו של דבר. וזה נראה בהתחלה כמו קומדיה של טעויות אבל זה הסתדר בסוף

מדהים אותי כמה שמדהים אותי תמיד כל פעם מחדש כשאני מגלה שיש אנשים שאוהבים אותי מספיק
אני לא מצפה לזה אף פעם

אני בהלם מכמה שאנחנו מונעים על ידי כימיה במוח ונסיבות מקריות

רק שימשיך, אלוהים
2011 נפתחה עם נשיקה, שאני עדיין חושב עליה
ובינתיים הצלחתי להמנע מאסונות
ואפילו לסמן וי קטן על כמה דברים
רק שימשיך

לא איכפת לי אפילו שאני לגמרי תקוע ובמצב כיבוי שריפות, עדיין, למרות הכול. כמה חודשים והתמונה תהיה אחרת. אולי אני אפילו אמצא שידה חינמית באגורה ואשלח לדרכם, על פני המים הרבים, דברים שמחכים לתורם כבר הרבה זמן. לכי תדעי

ופתאום זה שהתרגלתי לאכול רק פעם ביום הופך ליתרון!

זה כן. עדיף מלהיות רעב
מצחיק איך רעבתי בתחילת התהליך
ועכשיו אני צריך להזכיר לעצמי לאכול
כמה טחנתי אתמול בחתונה
אומג
מלא מלא מלא אנטריקוט

ולרוע הכליות והכבד גם שתיתי כמו בהמה. היה נפלא. רקדנו מלא, הייתה מוזיקת ניינטיז, זה היה כמו בתיכון רק שאני הייתי רזה יותר ויפה יותר וצעיר יותר והיו סביבי אנשים שאני אוהב ומוזיקה שטבועה לי בדי אן איי ובוס לשעבר שסגרתי איתו מעגל בצורה הכי יפה וחברית, וקטעי וידאו שצילמתי ועושים לי נעים מבפנים, ועבודה שאני אוהב ויכול לספר עליה בגאווה לחברים שנמנעתי מחברתם, ואנטריקוט, בכמויות, כמה שתרצה. מיי גאד

לא זכרתי את תאונות השנה שעברה אפילו לרגע והמשקפיים שעזרת לי לבחור היו חלק מזה אני מניח. מחמאות מקיר לקיר

אחת המנהלות במקום הקודם, שעזבתי כי פשוט קרסתי ולא יכולתי לזוז מהמיטה בחודשיים אחרי אבא שלי, אמרה לי אחרי שאמרתי לה שאני מצטער על זה שלא יכולתי להמשיך, כי לא יכולתי לעזוב, כי אני אוהב אותם, שהייתי מדהים ועשיתי מעל ומעבר ושגם הם לא ידעו איך להתמודד עם זה
נזכרתי פתאום בשבעה. בלוויה ההיא, השנייה בסך הכול בחיים שלי עד כאן, הראשונה שנצרבה בבשר
כמה לא יכולתי לעמוד שם מול ההתנגשות של כל העולמות שלי, אנשים מכל חלק של החיים שלי, שרואים אותי ככה, שבוע אחרי תאונה ולמרגלות הר געש נוסף, ואחד את השני, ואת הכול
וכמעט כל המשרד היו שם
וחיבקתי את כולם
והרגשתי שיש שם אנשים ששם רק בשבילי
כמוך וכמו ___ גם
שבאו לא בגלל שהם הכירו את אבא שלי, או היו מחוברים אליו בדם
בשבילי באו
איך אני יכול לחתוך אנשים כאלה מהחיים שלי?
ואני אלוף עולם בלחתוך ולהעלם כשאני רוצה להעלם. זה מה שאני עושה. זה ותוכן
(מצטער על המונולוג. הארכני)

אוף
כמה התפרקתי אתמול אחרי שבועיים של מתח ונסיון להיות מושלם
כמה התקפי לב חטפתי על כל דקת איחור לעבודה הזו, שכחתי את העניין של לקום בבוקר בשעה מסומנת ולהגיע לאנשהו. התרגלתי לחיות מאחורי מסך
כמה שזה לא שינה בעצם, כי הייתי שם, לא רק במובן הפיזי
וטוב שכך אבל - רוב הזמן הגעתי בזמן. ואני אמשיך בזה. מסתבר שאם דואגים לעשות הכול חצי שעה לפני בבוקר - מגיעים בזמן. מי חשב. מי ידע
גודביי סנוז
להתראות נעורים מפוקפקים, שלום עבודה

זה קונספט שמהמם את עולמי
חשבתי שזו גזרת גורל, תמיד לאחר, תמיד להיות לחוץ
אבל מסתבר שאפשר לשמוע מוזיקה בפנאן בהמתנה לתחבורה, בתחבורה עצמה, בהליכה שמחברת את התחנה והכסא
אני צועד הרבה בשבועיים האלה
וכל פעם כשאני יודע שאף אחד לא רואה
אני מעמיד פנים שאני בקליפ בינלאומי שמצולם בת"א ושר עם מה שמהדהד לי באוזניות
עם המבטים והכול
רוב הזמן המציאות משתפת פעולה
מזמנת לכיווני דברים מעניינים, התרחשויות
דברים שמצטלמים טוב בסרט הקטן שאני חי בו וטורח לתעד, כנראה עבור עצמי יותר מאשר כל אחד אחר

אני מרגיש שאני כותב לך פוסט כאן
סליחה

אוף אני אוהב מילים. אני אוהב לדבר. בכל צורה. איך שכחתי דבר כזה על עצמי?

יש מצב שהצ'ט הזה, רק הצד שלי בו כמובן אם לא תרצי, ייהפך לפוסט

תודה 3>

ערוץ 2, אתמול, ערב

אחר כך היו פרסומות.

רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"][/caption]