יום שבת, 22 באוגוסט 2009

רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"]אקס חדר[/caption]

תגובה 1: