יום ראשון, 27 בפברואר 2011

הרשת החברתית לא מהמרת על "הרשת החברתית"?

טוב, היא כן, קצת - למקום השני. Webtrends מנתח מי (העולם חושב ש)ינצח הלילה באוסקר, בהסתמך על ניתוח ושקלול תוצאות מבלוגים, פייסבוק, טוויטר ומיקרו-בלוגים אחרים (באדיבות Mashable). בקטגוריה המרכזית זוכה, בדעת הקהל שוב, "Inception" כרגע (והוא לא יזכה בבחירת האקדמיה השמרנית, אלא אם כן משהו השתנה מהותית מאז ש"האביר האפל", גם של נולאן, לא זכה אפילו למועמדות (מה שהוביל להרחבת הקטגוריה ל-10 מתמודדים, שיהיה מקום גם לסרטים הפופולריים הנודניקיים האלה, של הצעירים)) כש-"הרשת החברתית" ו-"ברבור שחור" משתרכים בהפרש זניח אחריו.

"נאום המלך" הנחשב למתחרה העיקרי של "הרשת החברתית"  ממוקם כאן רק במקום השביעי - עדות אולי לכוח המוליטספרה האמריקאית על זו הבריטית? קצת כמו שהבפטא מציג לרוב נקודת מבט בריטופילית. עוד תוצאות בקטנה: הרשת רוצה ביקרם של ג'יימס פרנקו ("השחקן הטוב ביותר" על "127 שעות" שלא יוקרן מסחרית בארץ), נטלי פורטמן ("ברבור שחור". בהפרש ניכר - פי שניים קולות מניקול קידמן שבמקום ה-2 בדירוג - ובדומה לניחושים של מירב המבקרים ומביני-האוסקר מטעם עצמם), כריסטיאן בייל (באטמן של ימינו, בקטגוריית שחקן המשנה על "פייטר"), הלנה בונהם-קרטר (שחקנית משנה על "נאום המלך"). בקטגוריית הבמאי לוקח דיוויד פינ'צר (כאן הרשת החברתית כן מהמרת על "הרשת החברתית" למקום הראשון), שוב בהפרש קל מטום הופר ("נאום המלך") ודארן ארונופסקי ("ברבור שחור"), המובילים כאמור גם בקטגוריית הסרט. בגדול - הרבה מההימורים זהים לאלו שתמצאו בטבלאות מבקרים. אחרי הערב נדע אם הרשת או מוסד הביקורת היו קרובים יותר לתוצאה.

האינפוגרפיקה הזו מעניינת במיוחד בהשוואה למדריך המהמר לאוסקר ב"עין הדג" (פוסט אורח של פינגווין) - וזה הזמן להזכיר שעדיין אפשר להשתתף באוסקימורון המסורתי של עינהדג ולזכות בכבוד, יקר - וחולצת אספנים. ותודה לאקדמיה.

יום שישי, 25 בפברואר 2011

מחשבות על אתמול ובכלל

לִרְלוּר מהזן האישי. מאוד. אני מניח שזה נופל לקטגוריית ה"מה שבא" בטאגליין החדש של הבלוג. אתם, כמובן, מוזמנים לדלג אם זה פחות הקטע שלכם כרגע. ככה נראה צ'ט שנערך לפני כמה דקות בפייס עם מישהי שאני נורא, נורא אוהב. הטקסט הוא רק מהצד שלי, אתם מוזמנים להשלים את החלקים שלה כיד הדמיון הפרועה עליכם. לילה טוב, עולם. נלרלייטר. ושבת מלכה)

צילמתי את זה ספונטנית, בלי לדעת למה לצפות, בחתונה של הבחור שעבדתי איתו לא רחוק מהבית שלך, וזה יצא, לדעתי, עבורי - מרגש עד דמעות. תציצי?
http://www.youtube.com/watch?v=RXLaHEQ_mcA

אני יודע אבל הוידאו עצמו, הילדה, הצלמים, הזקנים המרקדים, הקמיאו הקצרצר של האגודל שלי (אפשר להגיד שהשארתי פיזית את טבעית האצבע שלי על הוידאו הזה, אה?) בזמן שניסיתי לא לדרוך על הצלם הרשמי וצעקת ה"גבר! גבר!" שלו
כנראה שזה כי הייתי שם וכי אני אוהב את האנשים האלה


סורי
אני כולי ספאם מאז שחזרתי לעבוד

סתם, אם שלחתי לך קישור שהיה בזבוז זמן אז סורי

עשיתי כל כך הרבה היום מהבית
יותר מכל יום שעבדתי במשרד
ואני כל כך אוהב את העבודה שלי. זה מדהים איך זה שינה הכול

וארון מהמם סמיי-וינטג' חינמי תמורת עבודה קשה (הבחור לא לקח לי שקל לא על הארון ולא על ההובלה, כי הוא שכר ואן בשביל הציוד שלו גם ככה ורצה להפטר מזה בהתראה של יום. היינו הסבלים שלו לצורך העניין לשעתיים-שלוש, עם הציוד שהוא היה צריך להעביר. ואז הסבלים שלי), ממש ממש לא מזיק
פלוס עוד כמה דברים שבזזתי מהדירה הנטושה רגע לפני שמגיע הדייר החדש

ממש ממש כיף
אני אוהב את האנשים
היום טס
אני מתעסק במשהו שאני נהנה ממנו, מקדם אותי, ואני מקדם אותו באותה מידה
הצורך לייצר 4-5 אייטמים, כל יום, ושיהיו טובים, טובים באמת, ולשכתב ולנסח ולבחון עשרות אפליקציות על תיאוריהן פשוט החזיר לי את הצורך וההנאה מלכתוב
מלייצר טקסט
איכותי
הזכיר לי למה לעזאזל בחרתי בתואר והמסלול הזה מלכתחילה

ושאני יכול לנפק עבודה כמו סוס כשאני שקוע במשהו
והקטע עם הארון יצא מספק פעמיים. הייתי צריך לגייס חברים שיעזרו - גם לפרק ולהעביר ולהרכיב את הארון וגם להיות סבלים בשביל הבחור
וארבעה התנדבו. שניים הצליחו להגיע, בסופו של דבר. וזה נראה בהתחלה כמו קומדיה של טעויות אבל זה הסתדר בסוף


מדהים אותי כמה שמדהים אותי תמיד כל פעם מחדש כשאני מגלה שיש אנשים שאוהבים אותי מספיק
אני לא מצפה לזה אף פעם

אני בהלם מכמה שאנחנו מונעים על ידי כימיה במוח ונסיבות מקריות

רק שימשיך, אלוהים
2011 נפתחה עם נשיקה, שאני עדיין חושב עליה
ובינתיים הצלחתי להמנע מאסונות
ואפילו לסמן וי קטן על כמה דברים
רק שימשיך

לא איכפת לי אפילו שאני לגמרי תקוע ובמצב כיבוי שריפות, עדיין, למרות הכול. כמה חודשים והתמונה תהיה אחרת. אולי אני אפילו אמצא שידה חינמית באגורה ואשלח לדרכם, על פני המים הרבים, דברים שמחכים לתורם כבר הרבה זמן. לכי תדעי

ופתאום זה שהתרגלתי לאכול רק פעם ביום הופך ליתרון!

זה כן. עדיף מלהיות רעב
מצחיק איך רעבתי בתחילת התהליך
ועכשיו אני צריך להזכיר לעצמי לאכול
כמה טחנתי אתמול בחתונה
אומג
מלא מלא מלא אנטריקוט

ולרוע הכליות והכבד גם שתיתי כמו בהמה. היה נפלא. רקדנו מלא, הייתה מוזיקת ניינטיז, זה היה כמו בתיכון רק שאני הייתי רזה יותר ויפה יותר וצעיר יותר והיו סביבי אנשים שאני אוהב ומוזיקה שטבועה לי בדי אן איי ובוס לשעבר שסגרתי איתו מעגל בצורה הכי יפה וחברית, וקטעי וידאו שצילמתי ועושים לי נעים מבפנים, ועבודה שאני אוהב ויכול לספר עליה בגאווה לחברים שנמנעתי מחברתם, ואנטריקוט, בכמויות, כמה שתרצה. מיי גאד

לא זכרתי את תאונות השנה שעברה אפילו לרגע והמשקפיים שעזרת לי לבחור היו חלק מזה אני מניח. מחמאות מקיר לקיר

אחת המנהלות במקום הקודם, שעזבתי כי פשוט קרסתי ולא יכולתי לזוז מהמיטה בחודשיים אחרי אבא שלי, אמרה לי אחרי שאמרתי לה שאני מצטער על זה שלא יכולתי להמשיך, כי לא יכולתי לעזוב, כי אני אוהב אותם, שהייתי מדהים ועשיתי מעל ומעבר ושגם הם לא ידעו איך להתמודד עם זה
נזכרתי פתאום בשבעה. בלוויה ההיא, השנייה בסך הכול בחיים שלי עד כאן, הראשונה שנצרבה בבשר
כמה לא יכולתי לעמוד שם מול ההתנגשות של כל העולמות שלי, אנשים מכל חלק של החיים שלי, שרואים אותי ככה, שבוע אחרי תאונה ולמרגלות הר געש נוסף, ואחד את השני, ואת הכול
וכמעט כל המשרד היו שם
וחיבקתי את כולם
והרגשתי שיש שם אנשים ששם רק בשבילי
כמוך וכמו ___ גם
שבאו לא בגלל שהם הכירו את אבא שלי, או היו מחוברים אליו בדם
בשבילי באו
איך אני יכול לחתוך אנשים כאלה מהחיים שלי?
ואני אלוף עולם בלחתוך ולהעלם כשאני רוצה להעלם. זה מה שאני עושה. זה ותוכן
(מצטער על המונולוג. הארכני)

אוף
כמה התפרקתי אתמול אחרי שבועיים של מתח ונסיון להיות מושלם
כמה התקפי לב חטפתי על כל דקת איחור לעבודה הזו, שכחתי את העניין של לקום בבוקר בשעה מסומנת ולהגיע לאנשהו. התרגלתי לחיות מאחורי מסך
כמה שזה לא שינה בעצם, כי הייתי שם, לא רק במובן הפיזי
וטוב שכך אבל - רוב הזמן הגעתי בזמן. ואני אמשיך בזה. מסתבר שאם דואגים לעשות הכול חצי שעה לפני בבוקר - מגיעים בזמן. מי חשב. מי ידע
גודביי סנוז
להתראות נעורים מפוקפקים, שלום עבודה

זה קונספט שמהמם את עולמי
חשבתי שזו גזרת גורל, תמיד לאחר, תמיד להיות לחוץ
אבל מסתבר שאפשר לשמוע מוזיקה בפנאן בהמתנה לתחבורה, בתחבורה עצמה, בהליכה שמחברת את התחנה והכסא
אני צועד הרבה בשבועיים האלה
וכל פעם כשאני יודע שאף אחד לא רואה
אני מעמיד פנים שאני בקליפ בינלאומי שמצולם בת"א ושר עם מה שמהדהד לי באוזניות
עם המבטים והכול
רוב הזמן המציאות משתפת פעולה
מזמנת לכיווני דברים מעניינים, התרחשויות
דברים שמצטלמים טוב בסרט הקטן שאני חי בו וטורח לתעד, כנראה עבור עצמי יותר מאשר כל אחד אחר

אני מרגיש שאני כותב לך פוסט כאן
סליחה

אוף אני אוהב מילים. אני אוהב לדבר. בכל צורה. איך שכחתי דבר כזה על עצמי?

יש מצב שהצ'ט הזה, רק הצד שלי בו כמובן אם לא תרצי, ייהפך לפוסט

תודה 3>

יום רביעי, 23 בפברואר 2011

תמונה אחת בשבוע: Popcorn Soup


מתוך iArt

יום שני, 21 בפברואר 2011

עוגת "Angry Birds" גאונית - וניתנת למשחק!

הנה, הנה, הנה, הנה העוגה: אחרי אינספור גרסאות, ממשחק בדוכן ביריד שעשועים, דרך גרסה שולחנית, בובות בכל הגדלים, מערכון מוצלח וויראלי ביותר מבית "ארץ נהדרת" ועוד גימיקים, המשחק הפופולרי "ציפורים זועמות" הופך לעוגה, ולא סתם עוגה: עוגה אכילה וניתנת למשחק בו זמנית!

[caption id="attachment_10063" align="alignnone" width="570" caption="מזל טוב, בן! (צילום: Electricpig)"]מזל טוב, בן! (צילום: Electricpig)[/caption]

העוגה המפוארת נוצרה על-ידי מייק קופר מ-Electripig לכבוד יום הולדתו השישי של בנו, בן (מזל טוב, בן!). יצירתה ארכה כעשר שעות (להרוס לקח רק 2 דקות, אם תהיתם) והיא כוללת כללה רוגטקה פעילה, חזירים כמיטב המסורת וציפורים זועמות בטעמים שונים. עכשיו נשאלת השאלה מה יקרה כשהציפורים יגלו שהעוגה הכילה, בין היתר - ביצים.

צפו בעלייתה - ונפילתה - של עוגת הציפורים:



[הפוסט עלה במקביל גם באתר iSpot. או ההפך]

יום שבת, 19 בפברואר 2011

Introducing: לִרְלוּרִים 2.0

אחרי שנתיים די מנומנמות, הבלוג חזר בשבוע האחרון למצב פעיל. על כן הגיע הזמן גם לקצת שיפוצים. חדי העין (או מי שסובל את הפיד שלי בשעות האחרונות בפייס) הבחינו אולי שהבלוג עבר כמה שינויים לאורך היממה האחרונה. בתור התחלה, סופסוף העליתי עמוד על-אודות, ולקחתי את הזמן לעצב ולהעלות header במקום הטקסט שהיה שם (בדרך נפל "ז'ורנל, ז'ורנל, ז'ורנל", ציטוטה של מ. פסקל האלמותית, שמעולם לא קיבלה את הקרדיט הראוי לה, והיה הטאגליין של הבלוג הזה מרבית ימיו), עם לוגו שהגיע בהשראת התמונה המצורפת בתחתית הפוסט.

חוץ מהלוגו נעשו שינויים בעיצוב כולו, נוספו אלמנטי facebook נחוצים כמו שיתוף, לייקוק, ותגובות. גם מערכת תמונות נוספה לאתר, בפיד של אלבומים נבחרים מעמוד הפייסבוק שלי; ניתן להגיע אליה דרך תמונות אקראיות בבר הצידי, או דרך עמוד האלבומים. אני מקווה להמשיך לעדכן בתדירות דומה, פוסטים חדשים אבל גם חומרים מכל מיני מקומות שעוד לא עלו כאן, או הפניות לפוסטים באתר השני שאני כותב בימים אלו, בלוג האייפ\פון\וד\פד iSpot (בואו לבקר, נחמד גם שם).

יש עוד דברים שרציתי ואני רוצה לעשות, או לשפר (כמו מסתרי הגבול המקווקו הנעלם, משום מה, בעמוד בראשי בצפייה בכרום), ומתישהו זה יקרה גם. אולי גם הפעם זה ייקח שנתיים. האמת היא שזו קצת סגירת מעגל, גם כי הלוגו הראשון של האתר, שנגנז אחרי זמן קצר יחד עם אותו עיצוב, הכיל בועת-קומיקס (אבל אחרת), וגם כי בפוסט הראשון כאן לפני קצת מעל שנתיים השתמשתי בתמונה די דומה. כמו אותם סופרים שתמיד מספרים, בדרך אחת או אחרת, את אותו סיפור; יש רעיונות שנשארים איתך.

רמקולים בצורת בועת-קומיקס (צילום: TechFresh)

יום שישי, 18 בפברואר 2011

הנוסע האפל: "דקסטר" מגיע ל-PC

"דקסטר", כנראה הסדרה הכי טובה שמשודרת בשנים האחרונות (סולחים על עונה 3, המומים מעונה 4, ומחכים להמשך בכליון עיניים אחרי עונה 5 המצויינת שהסתיימה לפני כמה חודשים), הפכה זה עתה למשחק מחשב: Dexter - The Game: POSTMORTEM (הידעתם? יש גם משחק קופסה). מה זה אומר בדיוק? שא. אני מרגיש קצת כמו בתיכון, כשגיליתי ש"תיקים באפלה" הפכה למשחק. ב. אני מקווה לשחק בו בהקדם ואז לדווח.

[caption id="" align="center" width="480" caption="דקסטר 3D"][/caption]

כמי שמחכה כבר שנים עם קריאת הספרים עליהם מבוססת הסדרה ("Darkly Dreaming Dexter" והמשכיו), יש לי עכשיו מניע נוסף: לראות אם יש קשר בין העלילה כאן, וזו של המיתולוגיה המקורית. בעולם מושלם - זה תהיה עלילה צדדית שלא סופרה בסדרה אבל חשובה ל-"arc" הרב-עונתי. בינתיים, קטע הוידאו הזה מראה קצת מהמשחק, בגרסת ה-PC, מלווה בקולו של מייקל סי הול, אנימציה תלת מימדית, וקטעים מהפסקול המקורי של הסדרה שהלחין דניאל ליכט.

Marvin :תמונה אחת בשבוע

תמונה אחת בשבוע: Marvin


מתוך iArt

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

היי צ'אי לוק לוק

יכול להיות שהבדיחה על האסיאתי שנותן לילד שלו שם על ידי השלכת פחית במורד מדרגות ובחירה של צלילי צ‘ין-צ‘ן-צ‘ון אקראיים, נולדה מהתנשאות או מבוכה מערבית אל מול שלל הניבים, ההטיות וההגיות האפשריים בשפות אסיה. או שזו סתם בדיחת קרש לא מוצלחת. כך או אחרת, נראה שהאוזן המערבית מתקשה עדיין לעכל את המנעד האסיאתי. אפילו פה, לא מזמן, ובעצם מדי כמה זמן, יוצא לי לשבת או לעמוד בתחנת אוטובוס עם פועלים מסין או מתאילנד, ולתהות מה בדיוק אומר כל הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה.


במקרים כאלה נראה ששפה, הכלי הבסיסי לתקשורת, לחיבור, משמשת דווקא כגורם מפריד. גבול מיידי שמזכיר לנו מי כאן אנחנו, ומי האחר. מי השחור, ומי השחור יותר.

• • •


לא מזמן מצאתי בתחנה כזאת, ריקה ומחכה באמצע דרך, חוברת כחולה דקה, שמישהו הפיל, אולי בריצה הבהולה לאוטובוס שמחבר בין השממה הזו ומה שהוא עיר. ”מילון עברי תאי“ היה כתוב בעברית, מעל מה שנראה כמו אותה הכותרת בתאי, שנראתה לי כמו שילוב בין סינית וערבית.

העמוד הראשון, בתאי כמעט כולו, מסתיים בחותמת של משרד המסחר של תאילנד (ובשתי השורות היחידות שיכולתי באמת לקרוא). מאז 1994, 15 שנה, משמש המסמך הדק הזה כלי עזר לאזרח התאילנדי, שמצא את עצמו פתאום פה.

ב-13 קטגוריות שונות מנסה המדריך הדק-מאוד לכסות את כל מה שצריך תאילנדי בארץ הקודש: תאריכים, זמן, מספרים, צבעים, אוכל, מגורים, משפחה, הפכים, ביקור אצל רופא, עבודה (כמובן), שמות פרחים (באמת?), תקשורת בסיסית, ואחרון חביב - אווזים (מזעזע כמו שזה נשמע). אין כאן קטגוריה לרגשות, אבל הרי גם בעברית אף אחד לא אומר ”געגועים“ או ”חלומות“ בעבודה, או אצל הרופא.

כצפוי ממסמך שחתום על ידי משרד המסחר, ה“עבודה“ נמצאת בכל מקום, גם בקטגוריה הפותחת – תאריכים. בין שמות הימים והחודשים נמצא גם הביטוי המרקסיסטי ”יום חופשי“ (בתאי: וואי יוד). קטגוריית הצבעים רומזת כי התאילנדי רואה את ישראל בעשרה צבעים בלבד, יום משכורת צבוע בסי קאו (לבן), יום מחלה צבוע בסי דאם (שחור). סביבת המגורים תכלול תמיד את השוד טאם גאן (בגדי עבודה).

רוב ההפכים עדיין כאן: יפה - סו-אי. מכוער - מאי-סו-אי. נכון - צ‘אי. לא נכון - מאי צ‘אי. עצוב – סאו. מי קוואם סו, נדיר יותר, אומר שמח. ורק ההפכים הבסיסיים ביותר שלנו לא נמצאים: ההפך של טוב (די) הוא בסך הכול לא טוב (מאי-די). אף פעם לא באמת רע, אם להאמין למילון הזה.

בין הגדרה להגדרה, ההיגיון הפנימי של השפה פתאום עולה, החזרות, המבנה. משהו מובן פתאום.

אבל בהמשך, אחרי שמות הפרחים היפים (ציפורן זה דיאטוס, וחמניות – טאן טאוואן. איריס היא איריס ושיח ורדים הוא קו-לאב), מגיע פרק האווזים. אין לנו באמת צורך במילים בתאי ל“לפתוח פה“, ”אווז עייף“, ”להכניס צינור לוושט“, ”לשטוף“, ”סכין“ ו“לשחוט“. סוף די נורא למה שהיה בשלב מסוים משחק מילים משעשע. היי צ‘אי לוק לוק! תנשום עמוק. איזה מלוכסן עיניים קטן וחמוד חשבנו שאתה, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.

• • •


אבל כמה הרבה אומר הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה, מבלי שנבין בכלל. כמה מילים מספיקות כדי לקיים חיים? ומי זה משרד המסחר של כל מדינה שיקבע? וכמה שחורה יכולה להיות עבודה, עד כדי כך שאומה תייבא (ותגרש, ותייבא) אלפי זרים אילמים, מבחינתה, רק כדי שאזרחיה שלה יוכלו להמשיך ולהעמיד פנים, שהפרחים והפירות שלנו קוטפים את עצמם; שהאווזים, בכלובים הצרים מדי, מפטמים ושוחטים את עצמם; ושהזבל הרב, שאנחנו משאירים אחרינו בכל מקום, ללא הפסקה, פשוט נעלם מאליו.



[פורסם לראשונה ב-"ספירלה", גליון 10, יוני 2009]

יום שלישי, 15 בפברואר 2011

רטרופוליס

"קושו" הוא הניק של בעלי הבלוג Design Fetish, והוא עצמו מעצב ממוצא לבנוני המתגורר בפריז לצורך לימודי מאסטר. בפוסט הזה, תחת הכותרת "פוסטרי רטרו לסרטים עכשוויים",  ניתן למצוא גרסה נהדרת ל"אביר האפל", "ממזרים חסרי תהילה", שבעת סרטי "הארי פוטר" (עם מה שנראה כמו מקום ריק שמור לחלק 7.2), "רובוטריקים" ולא מעט פיקסאר (כמה מפתיע שמעצבים אוהבים את פיקסאר, אה?) - "רטטואי", "משפחת סופר-על", ו-"למעלה", כולם בסגנון רטרו שיקי.






אוי, כמה שאני רוצה את "האביר האפל" על הקיר שלי, ממוסגר.

יום שני, 14 בפברואר 2011

קטע מתורגם מתוך "בית בקצה העולם", מייקל קנינגהאם

פרק שני: ג'ונתן.

***

התאספנו בשעת בין-הערביים על הירוק המתכהה. הייתי בן חמש. האוויר הריח מדשא שנגזז זה עתה, ומלכודות החול האירו למרחוק. אבי נשא אותי על כתפיו. הייתי הן הטייס והן השבוי של עוצמתו. רגליי נרעדו אל נייר הלטש של לחיו, והחזקתי באוזניו, קונכיות רכות גדולות שנהמו ללא הרף ברכות שעירה.

השפתון האדום של אימי וציפורניה נדמו שחורים באור בין-הערביים. היא הייתה בהריון, שרק החל להראות אותותיו, והקהל נחצה לקראתה. הקמנו את המחנה הקטן שלנו על המדשאה השנייה, עם שני כסאות אלומיניום מתקפלים. המונים הגיעו לכבוד החגיגה. עשן ממתקני הברביקיו המתקפלים שלהם חידד את האוויר. כינסתי את עצמי בחיקו של אבי, וניתנה לי לגימת בירה. אימי ישבה ואווררה את עצמה בקריקטורות של יום ראשון. יתושים חגו מעלינו באוויר האביך הסגלגל.

באותו ארבעה ביולי שכרה העיר קליבלנד זוג אחים מקסיקנים ידועים שישגרו זיקוקים מעל מגרש הגולף העירוני. האחים הללו הופיעו בכל רחבי העולם, באירועי מדינה ודת. הם באו מעומק מקסיקו, ממקום בו נאפה לחם בצורת גולגולות ובתולות, וזיקוקים נחשבו לצורת הביטוי האמנותית הנעלה ביותר של האדם.

ההופעה החלה לפני שהכריז על עצמו הכוכב הראשון. היא החלה באופן בלתי-מרהיב. האחים שיחקו עם קהלם, מתחילים בפתרונות הקלים: תפרחות כפולות ומשולשות פשוטות, טילים שושניים, נתזים צבעוניים שהותירו טפטופים סחלביים של עשן מצובע. דברים פשוטים. אז, לאחר הפסקה, הם החלו באמת. זיקוק נורה הישר אל על, מותיר בעברו שובל של אור כסוף, ובשיא קשתו פרח בסגול, חבצלת מחומשת בוהקת, אשר כל אחד מעלי כותרתה מתפקע אל פריחה משל עצמו. הקהל המה את התפעלותו. אבי חפן את בטני ביד חומה אדירה אחת, ושאל אם אני נהנה מהמופע. הנדתי בראשי. מתחת לצווארו נאבק יבול של שיער בלונדי כהה להשתחרר מצווארון חולצת המאדראס שלו.

עוד חבצלות התפוצצו, באדום, צהוב וארגמן, גבעוליהן הכסופים נותרים ומשתהים תחתיהן. אז הופיעו הנחשים, מהסים אש כתומה, תריסר כל פעם, עיקולים מרקדים אדירים שנפגשו, הסתבכו ונפרדו, מרחשים כל אותה עת. אחריהם הגיחו פתיתי-שלג נפיליים ואילמים, גופות גבישיים של לובן טהור, ואחריהם מערכת כוכבים בצורת פסל החירות, עם עיני תכלת ושפתי אודם. אלפים נאנקו ומחאו כף. אני זוכר את צווארו של אבי, מנוקד בדם יבש, העור כסוי הזיפים מכסה באופן רופף מנגנון גבשושי אדיר שגמע בירה. כשיבבתי לשמע באנג קולני כלשהו, או למראה התפוררותם של ענברים צבעוניים שנראו כנופלים ישירות מעל ראשינו, הוא הרגיע אותי ואמר שאל לנו לפחד מדבר. הרגשתי את רעם קולו בבטני וברגליי. זרועותיו הרזות, כל אחת מחולקת בעצלות על-ידי וריד יחיד, החזיקו אותי בחוזקה במקומי.
. . .

אני רוצה לדבר על יופיו של אבי. אני יודע שאין זה נושא רגיל עבור גבר – כשאנו מדברים על אבותינו סביר הרבה יותר כי נספר סיפורים על אומץ או זעם אדיר, או רכות אפילו. אך אני רוצה לדבר על יופיו הגלוי, הטהור, של אבי: הסימטריה רבת-האון של זרועותיו, בלונדיות ושריריות בגמישות, כמו גולפו מתוך אפר חי; החן הפשוט, המדוד, של צעדתו. הוא היה גבר מוצק וגופו שיווה לו מכובדות; בעל קולנוע כהה-עיניים המאוהב בסתר בסרטים. אימי סבלה מכאבי ראש והתקפי אירוניה, אך אבי תמיד היה שמח, תמיד בדרכו למקום כלשהו, תמיד בטוח שדברים יסתדרו בסופו של דבר.