***
התאספנו בשעת בין-הערביים על הירוק המתכהה. הייתי בן חמש. האוויר הריח מדשא שנגזז זה עתה, ומלכודות החול האירו למרחוק. אבי נשא אותי על כתפיו. הייתי הן הטייס והן השבוי של עוצמתו. רגליי נרעדו אל נייר הלטש של לחיו, והחזקתי באוזניו, קונכיות רכות גדולות שנהמו ללא הרף ברכות שעירה.
השפתון האדום של אימי וציפורניה נדמו שחורים באור בין-הערביים. היא הייתה בהריון, שרק החל להראות אותותיו, והקהל נחצה לקראתה. הקמנו את המחנה הקטן שלנו על המדשאה השנייה, עם שני כסאות אלומיניום מתקפלים. המונים הגיעו לכבוד החגיגה. עשן ממתקני הברביקיו המתקפלים שלהם חידד את האוויר. כינסתי את עצמי בחיקו של אבי, וניתנה לי לגימת בירה. אימי ישבה ואווררה את עצמה בקריקטורות של יום ראשון. יתושים חגו מעלינו באוויר האביך הסגלגל.
באותו ארבעה ביולי שכרה העיר קליבלנד זוג אחים מקסיקנים ידועים שישגרו זיקוקים מעל מגרש הגולף העירוני. האחים הללו הופיעו בכל רחבי העולם, באירועי מדינה ודת. הם באו מעומק מקסיקו, ממקום בו נאפה לחם בצורת גולגולות ובתולות, וזיקוקים נחשבו לצורת הביטוי האמנותית הנעלה ביותר של האדם.
ההופעה החלה לפני שהכריז על עצמו הכוכב הראשון. היא החלה באופן בלתי-מרהיב. האחים שיחקו עם קהלם, מתחילים בפתרונות הקלים: תפרחות כפולות ומשולשות פשוטות, טילים שושניים, נתזים צבעוניים שהותירו טפטופים סחלביים של עשן מצובע. דברים פשוטים. אז, לאחר הפסקה, הם החלו באמת. זיקוק נורה הישר אל על, מותיר בעברו שובל של אור כסוף, ובשיא קשתו פרח בסגול, חבצלת מחומשת בוהקת, אשר כל אחד מעלי כותרתה מתפקע אל פריחה משל עצמו. הקהל המה את התפעלותו. אבי חפן את בטני ביד חומה אדירה אחת, ושאל אם אני נהנה מהמופע. הנדתי בראשי. מתחת לצווארו נאבק יבול של שיער בלונדי כהה להשתחרר מצווארון חולצת המאדראס שלו.
עוד חבצלות התפוצצו, באדום, צהוב וארגמן, גבעוליהן הכסופים נותרים ומשתהים תחתיהן. אז הופיעו הנחשים, מהסים אש כתומה, תריסר כל פעם, עיקולים מרקדים אדירים שנפגשו, הסתבכו ונפרדו, מרחשים כל אותה עת. אחריהם הגיחו פתיתי-שלג נפיליים ואילמים, גופות גבישיים של לובן טהור, ואחריהם מערכת כוכבים בצורת פסל החירות, עם עיני תכלת ושפתי אודם. אלפים נאנקו ומחאו כף. אני זוכר את צווארו של אבי, מנוקד בדם יבש, העור כסוי הזיפים מכסה באופן רופף מנגנון גבשושי אדיר שגמע בירה. כשיבבתי לשמע באנג קולני כלשהו, או למראה התפוררותם של ענברים צבעוניים שנראו כנופלים ישירות מעל ראשינו, הוא הרגיע אותי ואמר שאל לנו לפחד מדבר. הרגשתי את רעם קולו בבטני וברגליי. זרועותיו הרזות, כל אחת מחולקת בעצלות על-ידי וריד יחיד, החזיקו אותי בחוזקה במקומי.
. . .
אני רוצה לדבר על יופיו של אבי. אני יודע שאין זה נושא רגיל עבור גבר – כשאנו מדברים על אבותינו סביר הרבה יותר כי נספר סיפורים על אומץ או זעם אדיר, או רכות אפילו. אך אני רוצה לדבר על יופיו הגלוי, הטהור, של אבי: הסימטריה רבת-האון של זרועותיו, בלונדיות ושריריות בגמישות, כמו גולפו מתוך אפר חי; החן הפשוט, המדוד, של צעדתו. הוא היה גבר מוצק וגופו שיווה לו מכובדות; בעל קולנוע כהה-עיניים המאוהב בסתר בסרטים. אימי סבלה מכאבי ראש והתקפי אירוניה, אך אבי תמיד היה שמח, תמיד בדרכו למקום כלשהו, תמיד בטוח שדברים יסתדרו בסופו של דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה