יום שישי, 23 בנובמבר 2012

"אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם": אליוט ומלכה שפיגל באוזן בר

צילמה: גוני ריסקין

בלילה הראשון של הפסקת האש לסבב הנוכחי, התאסף לו לאט הקהל בקומה השנייה של האוזן בר בתל אביב המופגזת, לראשונה מבין שתי הופעות לרגל שני אלבומי סולו חדשים. בעודי מנסה להטביע מחלת חורף עם כוס מיץ תפוזים סחוט מבית הקפה בקומה התחתונה, עולה לבמה הקטנה ללא גינונים וטקסים מיותרים אליוט, אקס פוליאנה פרנק, ומתחילה לתפעל מערך של כפתורים, ידיות, פוני סורר (לא באמת) ואפילו תנועות ידיים (כן, באמת!), שמייצרים כולם סאונד ייחודי, על גבול הנסיוני, אליו היא מערה לאט את השירה המוכרת שלה.


הסט הקצר מלא בקטעי בנייה ומעבר אינסטרומנטליים, אשר הופכים אותו ליחידה שלמה שמשקלה הסגולי לא מאפשר לדבר עליה כעל "חימום". קאבר קטן ומצמרר ל"אבא שלי" של חיטמן, לא ממש מה שמצפים לו אחרי האינטרו האווירתי והאפלולי, וטייק לא הומוריסטי בשום צורה שהיא. בהמשך מחווה חזקה לחברה והיוצרת התל אביבית הצעירה עינב ג'קסון כהן ("לא כוחות" הענוג), וכמובן שירים מהאלבום "5772", הנושא בשמו את המספר המייצג את השנה העברית שבדיוק חלפה, שייצא בעוד כחודש וחצי. מבין השירים החדשים בוצע "שיר לים התיכון", אולי אותו הים שבשיר אחר (שלא זכה לביצוע במסגרת ההופעה הקצרה, ואותו תוכלו למצוא בהמשך העמוד) עומד לעלות, אולי גם אותו אחד שהופיע כבר בשם אלבומה השני של להקת האם הישראלית של אליוט.

בקאבר לעינב ג'קסון כהן עולה השורה הנהדרת "כמה שהעיר הזו ואני זה לא כוחות" ומסמנת: הרגש, על כל גווניו, ישתייך לחלק הזה של הערב. אליוט לובשת את השיר בטבעיות, ובהמשך מעלה מן האוב של תיבת התהודה המוזרה שלה קטע קצבי אלקטרוני אתני, שמתפתח לשירה גברית מזרחית ועבודת פריסטייל יפה יפה שלוקחת את האלקטרו למחוזות מוזיקת העולם לרגע, באדיבות רביד כחלני מה-"Yemen Blues", ואז הופך למניפסט ווקאל ספיץ' גלובאלי-פוליטי באינטונציה נהנתנית ותאבת-בשר, שנשמע טבעי לגמרי מהגרון של אליוט אבל נכתב על ידי המשורר מאיר ויזלטיר (מתוך "מרודים וסונטות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009):
אליוט חוזרת על שתי המילים האחרונות בשורה הלפני אחרונה שוב ושוב ושוב, כל כך עד שבהופעה עצמה, לא שמעתי את המשפט המסכם נבלע בהדהוד הזה. הטקסט קונה את המאזין (זה שאינו מקפיד על כשרות) כבר בחלק הראשון, בין הבייבי-הרינג לאפילת החמון, עד שלא מרגישים מרוב תאוות בשר, שמשאירים אותנו רק עם תאוות הדם. טקסט וקטע מניפולטיבי, חזק, שמכוון ופוגע בבטן הרכה, במיוחד בערב שעומד בסימן רגיעה, בסוף שבוע של עוד מלחמה.


זו בחירה מכוונת ומתאימה מאוד לאליוט. גם ב"גיבור צבא ההגנה" המיתולוגי היא ציטטה מחשבות שמישהו אחר הספיק לכתוב לפניה, אז מ"מניפסט החלאה" ("הזכר אוהב את המוות \ הוא מרגש אותו מינית \ כבר במילא מת מבפנים \ הזכר רוצה למות. \ לחרוש בג'יפים \ לעבור את הגיבוש \ לעשן נובלס \ לחזק את השיזוף \ לזיין מהר \ לגמור תמיד ראשון \ לזרוק אחרי שבועיים \ לשלם את החשבון. \ כן, גם אני רוצה להיות גיבור בצבא ההגנה") וגם שם, כמו היום, זה נשמע לחלוטין מגרונה שלה.

החימום נגמר בנאמבר גיטרות כסחני בשם In the morning, והשאלה "how am I supposed to trace the devil's foot steps?" נסגרת ללא תשובה אבל עם סולו בניחוח פלסיבו, למרות שמדובר בדבר האמיתי. הכול מתחבר תוך בערך 40 דקות, לא רק הצלילים, הקול, והסט הזה בעיקר משאיר אותך רעב לעוד. מה עושים עם זה? מזמינים פה, או מחכים בסבלנות לדיגיטלי ומסתפקים בינתיים בטיזר הזה, סנונית שהקדימה את בואה אל הבנדקמפ לרגל הסופה "סנדי":



אליוט יורדת מהבמה ולהרכב הלהקה המלא של מלכה שפיגל לוקח קצת זמן לתפוס את מקומו. אין אף שיתוף פעולה כצפוי בהופעות בכורה חגיגיות שכאלו, והאמת היא שאולי בשל התזמון ואולי לא, אין ממש תחושת חגיגיות. גם אין דיסטנס ואין העמדות פנים, מלכה שפיגל עומדת יציבה על הבמה בחולצה שחורה פשוטה עם כיתובים חייזריים או מצריים למראה, שיער טיסה ואצבעות חזקות על הגיטרה, אבל מעבר לזה כמעט ולא נוכחת. לרגעים היא מזכירה לי את דליה רביקוביץ', ויש רגעים של הזרה מוחלטת עם הפער הזה בין הגיטרה החשמלית לתסרוקת המורה לספרות והנימוס הבריטי המוקפד.


באופן סמלי, חוסר שיתוף הפעולה הזה דווקא הולם, שני עולמות הסאונד האלו הרי לא באמת ייפגשו הערב, הבוער והרגשי והיצרי של אליוט, עם המוקפד, המונוטוני והנגינה הסוחפת של ההרכב המהודק של השפיגל בנד. באלבום החדש שלכבודו התכנסנו כאן השתתפו 11 נגנים, אך בגרסת המופע, במיוחד בגרסת הבכורה שלו, כל זה קצת נשטף. אין מה לחפש את הגיטרות של ג'וני מאר כאן (הסמיתס, מודסט מאוס), כלי מיתר או יצירי מחשב וסינת' שמאכלסים את האלבום, או את עבודת השכבות העדינה והטריפית שהופכת את כל הזמזום והרחש הזה לאלבום חורפי נהדר ברקע. כמו בשיר הזה, שחי באותו יקום כמו מאזי סטאר, אייר, זירו 7, והלך לו לאיבוד בביצוע מעט עייף על במת האוזן בר.

  

השירים בגרסתם העירומה מתגלים כמתוקים באותה מידה, אך די פשוטים, 4 אקורדים ברובם, כלים אנלוגיים, אקוסטיים ומעט צלילי תעשייה וחלל ורוח, אבל לאחר 3-4, לאור הסט המפתיע והמעורר של אליוט, זה נעשה מעט מעייף ורפטטיבי. שיר אחד, מבינים די מהר, פשוט מונה את הדברים שמישהו רואה, אולי, ברחוב. הקול הקטן והמונוטוני שמשתלב נהדר באלבום, מאבד מעט מהטעם הייחודי שלו בגרסה העירומה מהפקה ומשחקי מחשב, המלווה בנגינה מסיבית ומוצלחת של 4 גברים, שמאפילה מעט על ההגשה של מי שעומדת כאן בפרונט. בסופו של דבר מבחינה רגשית, אם היינו מציירים גרף מתמטי של הערב, בחלקו השני והעיקרי, הוא היה דומה מאוד לקו ישר.


קולין ניומן, המפיק הבאמת מוכשר מאחורי האלבום וגם בעלה של שפיגל, ויתר הנגנים הבריטיים-להחריד עושים עבודה מצויינת כאמור, ולפעמים ניתן להנות יותר כשהם מנגנים לבד ולוקחים את המוזיקה למקומות שאינם חזרה שיטתית על אקורדים עם שורות של מילה-שתיים קריפטיות ומקוטעות. בשלב מסויים מה שנעשה בולט הוא השונות, כשהיא צצה ברצועות מסויימות, ובאורח פלא דווקא השיר האחרון, אחרי טקס ההדרן (זה הכרחי, עדיין?), הופך במפתיע לסולו גיטרה סוחף שקשה שלא לזוז איתו ולפנגר גיטרות אוויר, ובעיקר לשאול - איפה זה היה עד עכשיו? קצת מעט מדי, מאוחר מדי, להבין שרגע השיא הראשון של החלק הזה של הערב מתגלה כרגעו האחרון... בו אנחנו בכלל עדיין מרגישים את תנועות הידיים והפוני של אליוט, עוד חמים על תנוכי האוזניים.



הבוקר שוחחתי (ממש בראשי פרקים, כמעט ללא שינה ובלי לדחוף כל מה שרציתי, מה שאי אפשר לומר על הפוסט הזה) עם יואב גינאי בתכנית "מה קורה?" ברשת ב' של קול ישראל על האלבום ושתי ההופעות. ניתן להאזין לקטע המלא כאן:





ניתן גם (ושווה מאוד, אם הובן אחרת) להאזין לאלבום החדש של מלכה שפיגל ושות' במלואו, כאן:




שוב תודה לגוני ריסקין המוכשרת, על האישור להשתמש בתמונות שצילמה במהלך הערב.


יום ראשון, 12 בפברואר 2012

אני לא אכתוב "יוסטון, יש לנו בעיה"

ואני לא יודע ממש מה אני מרגיש לגבי זה כי בניגוד למייקל ג'קסון שהיה עמוד תווך של תקופת הילדות, סתם יש לי חיבה עזה לפסקול אחד בכיכובה, ואיכשהו אף אתר ישראלי לא טרח (או שאינו ער פשוט, הגיוני בשכר עבדים) לדברר את העניין, ואני לא יודע כמו כולנו בהודעה על איימי וויינהאוס למה זה קרה בדיוק (והראש פועל ומסיק מסקנות נמהרות), אבל הפסקול של THE BODYGUARD היה הדיסק השני או השלישי (לא זוכר את הסדר בין הפסקול של מלך האריות, הראשון של אלניס, וזה) שאי פעם היה לי, ואחד האלבומים היחידים שיכולים עדיין תמיד לעבוד עליי כמו על אותו ילד בן 12, ותמיד מאז ימי "בא לי לרקוד עם מישהו" הייתה לי פינה חמה בלב אליה (עם או בלי הקונקשן לכושים העבריים מדימונה. נדבר על זה פעם אחרת).

לפני כמה דקות, פיט קאשמור, ה-CEO של אתר Mashable הזכיר את זה בפייסבוק, עם קישור לשיקאגו טריביון, שעצמו נותן קישור להודעה המלאה ב-MSNBC:



[לידיעה המלאה]

אני לא יודע. זה נורא מוזר. מצד אחד, צפוי כמו ג'קסון. מצד שני, חלל. וזכרונות מתוקים-מרירים של אייטיז-ניינטיז-אפשרות-תקווה.

זה כנראה השיר הכי יפה שלה אי פעם:

יום שישי, 10 בפברואר 2012

Cat Power? Cat FAILURE!

יש כמה דברים, מאז גיל 16-17 וההופעות הראשונות של אלניס-גארבג'-קייז-צ'ויז, שעוזרים לי ללכת לישון, ולהתעורר כל בוקר. מאז זה המשיך עם מסורת של 2-3-4 (5 בשנה ממש טובה אחת) הופעות כל שנה, שהיו עבורי נקודות נשימה עתידיות, משהו לחכות אליו, לעבוד עבורו. לחיות בשבילו. נראה לי שזה משהו שכל מי שאוהב או מכיר אותי (או אוהב וגם מכיר אותי, שזה הדבר האמיתי כמובן), יודע לגביי.

עכשיו, צריך גם לומר, שהרבה לפני גיל 16-17, נולדתי. בפתח תקווה (אלוהים יעזור). במרץ, בשיא של פורים, כשכל האנשים שבגילי-עכשיו, היו שיכורים אחרי מסיבות פורימיות עדלאידע או חלקית, או פשוט, נשארו בבית (זה בסדר. בעיקר אם את רווקה עם חתולים כמוני. אבל אנחנו סוטים. שלא באשמתנו). וכשנולדתי, לא רק שזה היה בפתח תקווה ("אני לא מאמין!"), זה היה בישראל. אחרי 8 ימים, ותודה לאל שאני לא זוכר, הובהר לי שזה כולל הצטרפות לדת מסויימת. גדלתי, גן, יסודי, טוב באמנות, רע במספרים במתמטיקה, בעיקר טוב כשער, בשיעורי ספורט ומשחקי כדורגל. בסדר. לא בחרתי, לבוא. לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי (אם כי - אני בעדו. עדיף מזכריה. או רן. לי אין בעיה השם עם השם רן, אבל אמרה שגורה בפי חברי הטוב ביותר היא - "רן זה שם של אפס". ואני שוב סוטה).

קאט פאוור. קאט, פאקינג, פאוור. מילא זה שהיא ביטלה את ההופעה שלה בת"א הערב. לוקחת ממני את האפשרות של יום ראשון שלא יסתיים במחשבה, "לעזאזל, רק יום ראשון? זה היה שבוע שלם ביום. מחר רק יום שני? ואני גם צריך פיזית להגיע למשרד? למה? למה? למה?", ואז הסנוז, האיום והמתועב בהמצאות האדם (כסף קטן, זעום, לעומת כל סוג של היומן סנטיפד, תעשו לי טובה). מילא זה. אבל להכנס לעמוד הפייסבוק שלה כדי שלגלות שאיט איינט סו (ובאמת שהפעם, לא נגענו. רק קיפייסטתנו) ולראות את זה, זה לקבל יריקה לפרצוף, ואז בעיטה לביצים, ולקינוח - זרם דק וחמים של שתן למצח:

את מרגישה "Sick in your spirit", בובה יפה של אינדי ותעוזה, ומחפשת מופע חלופי ברמאללה? באמת? אז תקיאי. ותתחילי בלהקיא על עצמך. זה לא קשור לדיעה פוליטית. זה לא קשור לנקודת השקפה. זה לא קשור, בפאקינג שיט, למצב הרוח, או הנפש. זה קשור לפחד, משחקי תועלת, ובעיקר - אפס אמינות אמנותית. אמנים לא מופיעים בשביל ממשלות - הם מופיעים בשביל אנשים. אותם אנשים שהופכים אותם לאמנים.

ומי שמונע מאותם אנשים, לא משנה איפה הם נולדים ואם חתכו להם את הזין בגיל 8 ימים בלי לבקש רשות (או הדירו אותן באוטובוס כמה שנים אחרי, אל תהיו קטנוניימ\ות), את הזכות לרכוש כרטיס, לשבת, להתפעם או להתאכזב לגמרי, על סמך אהבה, החלטה מקרית, רצון טוב, כי הוא\היא נולד\ה לממשלה הלא נכונה, במקום הלא נכון, ובכן, מבחינתי, מדובר בmother fucking פושע מלחמה. וזה כל כך, כל כך, לא בסדר!

יום שני, 23 בינואר 2012

עוד אחד אוכל אבק? Filesonic עושה סימנים של מגה-באסה

רק לפני ימים אחדים דממה האינטרנט (לדקה אינטרנטית מצטברת, בהכרח. כי שרתים לא מתים, רק מתחלפים) כשאתר Megaupload, זכר שרת לברכה, נפח את נשמתו. מגה היה שרת מסור, נטול קאפצ'ות טורדניות (ולעתים - זדוניות במכוון) ואמנם ביקש מאיתנו להמתין 45 שניות, אבל עשה זאת באלגנטיות (ללא הסקריפט המעיק שמוודא שאתה אכן בפוקוס על אותו טאב, או שהוא עוצר את הקאונטדאון), בלי להציק, וסיפק גם למשתמשים חינמיים עם חיבור 12 מגה צנוע כמוני את מלוא רוחב הפס הזמין. תהי נשמתו צרורה בצרור הרשת.

תכ'לס? רגע עצוב באינטרנט. אילוסטרציה: Softonic
עכשיו, גם Filesonic, לוקר קבצים אינטרנטי ותיק ונפוץ בערך באותו קנה מידה (הראשון שמוזכר, למשל, כחלופה למגה-שעיר-לעזאזל, בפוסט הזה כאן), עם מאגר רחב ביותר של משתמשים בתשלום ודירוג נאה באלקסה, עושה סימנים של עומד להחזיר נשמתו לבורא, או לרשויות, מה שיבוא קודם.

לא ראיתי פרסום רשמי על זה באף מקום נכון להרגע (גם לא חיפשתי. פשוט ניסיתי להוריד משהו. שאינו מוגן בזכויות יוצרים, מה פתאום, היי, תראו ציפור), אבל זו ההודעה שמתקבלת נכון לרגע זה כשמנסים לגשת לקובץ באתר, אנד איט דונ'ט סמל גוד:
אותו מסר מועבר בבועית מצוקה אדומה גם כשסתם נכנסים לאתר הבית (אם כי למטה, לכאורה, עסקים כרגיל):

רגע. לא הבנתי. לא אמרנו שסופה ופיפה, האחיות המכוערות של האינטרנט, קיבלו ביטול?

יכול להיות שזהו רק צעד מנע, שנועד ראשית למנוע תביעות ממשתמשים שאיבדו גישה לתכנים שבבעלותם ואינם ניתנים לשחזור, מצד Filesonic עצמם, מבלי שאוימו (אם כי מכתבי עו"ד מפחידים בטח נשלחו לא רק לקים-מהאח-הגדול לקים דוטקום), בנסיון לשרוד ואולי להפוך למעין Dropbox.

כך או אחרת, המשמעות מבחינת הגולשים היא זהה: עוד שרת שיתופי חינמי (בבסיסו, ורובנו מסתפקים בזה) גדול ואמין יורד מהרשת. ובקצב הזה, גישת ה-"שרתים לא מתים רק מתחלפים" הפוזיטיבית שלי ממש תתחיל לאבד תוקף.

יום שבת, 21 בינואר 2012

זבל טוב: גארבג' חוזרת להופיע אחרי 7 שנים; שירלי מנסון עושה גאגא

אחרי שבע שנים ארוכות, וכמו הרבה להקות מפורקות-לשעבר בעידן הפייסבוק (כמו קייז צ'ויס שיופיעו בתיאטרון גשר בעוד יומיים, בהופעה השביעית שלהם בארץ, אליה חזרו מיד עם איחוד הלהקה לאחר שנים של עבודת סולו עצמאית של חברי הלהקה), להקת גארבג' חוזרת להופיע, עם אלבום חדש שייצא השנה (שעטיפתו, אגב, תיבחר על-ידי הגולשים בפייסבוק).

גארבג' הופיעו כבר בישראל ב-1999 - עם חימום של לא אחרת מאשר אותה קייז צ'ויס - ונתנו מופע בנ"ז בהאנגר 11 בתל אביב. ניתן רק לקוות שאולי הסיבוב הזה יחזיר אותם, כפי שמופע החימום הבלגי שלהם יודע טוב, להופיע שוב בפני הקהל הכי טוב בעולם (ועם להקת חימום חדשה שאולי תהפוך עבור חלקנו ליותר חשובה מהמופע המרכזי, עם הזמן).

האוריגינל בבוידעם
בינתיים, כחלק מחזרתה של הלהקה לתודעה, שירלי מנסון המהממת המוכשרת, מהנשים הזכורות והאייקוניות ביותר בסצנת האלטרנטיב של שנות התשעים, מחממת את עמוד הטוויטר\פייסבוק של הלהקה עם מתקפות על הטוען לכתר נשיא ארה"ב ניוט גינגריץ' (אותו כינתה "Dirty Little Birdy" ולאחר מכן תקפה ברשימה שהעלתה בעמוד), יוצאת בסטטוסי רוקנ'רול גורפי-לייקים:
וגם - מצטלמת עטופה בתחרה ולייטקס, בסשן צילומים שלרגעים נראה כמו עטיפות סינגלים מהקטלוג הפרטי של ליידי גאגא, למגזין V:
צילום: Daniele + Iango
הלהקה הודיעה בעמוד הפייסבוק שלה על ההופעה הראשונה שתיערך הקיץ, בהיכל המוזיקה הנודע "אולימפיה" בפאריז, ובשעות הקטנטנות של הבוקר, שעון ישראל, פרסמו החבר'ה עוד שני תאריכים להופעות כחלק מפסטיבלים בגרמניה: פסטיבל Southside ב-22 ביוני, וכבר ביום המחרת פסטיבל Hurricane.

"אנחנו מתרגשים באופן בלתי ייאמן מתגובת המעריצים להודעה על מסע ההופעות העולמי שלנו, ומהתגובה מהמעטים ברי המזל שזכו להצצה מהאלבום החדש. 2012 הולכת להיות שנה גדולה עבור כולנו. קשה לנו לשער כמה המומים נהיה כשנעלה על הבמה מדי ערב, במהלך השבועות הראשונים של להופיע לראשונה אחרי שבע שנים", מסכמת הלהקה את ההודעה, שרק מסמנת את גל האיוונטים שהולך להציף את העמוד בשבועות הקרובים לקראת מסע ההופעות העולמי.

ואם הם יחליטו להגיע לכאן, נגיד ממש מהר, די אפשר להבטיח ששירלי תצא מבסוטה: