‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

קווים לדמותו של דושבג אופורטוניסטי

הפילוסוף בן דורנו,  י. לפיד, ייחס בטעות לקודמו בתפקיד, זנון, את התהייה הפרדוקסלית: האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים בעצמו? על אותו משקל, מצפייה בתוצר הווידאו (קשה לקרוא לדבר הזה סרט) שהובא משום מה לשידור הציבורי הלילה באדיבות "קשת", עולה באופן חד השאלה, האם אסי עזר, שרואה עצמו כנראה כסוג של אלוהים, מסוגל לייצר תוכן כלשהו שאינו עוסק בישבן של עצמו, במסווה של תשדיר שירות קהילתי? ככל הנראה על פי שני הנסיונות עד כה, התשובה היא לא. אלא שהפעם נחצו קווים בצורה מוגזמת - אפילו יחסית לתפלצת הצומי שהיא אסי עזר.

לפני שש שנים, במשדר בעל ניחוח נרקיסיסטי דומה, תחת השם "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ניצל עזר, שאימץ כמו לחלוטין את פרסונת הסיידקיק הנלהב-מצחיקול, הסחית והקלה לעיכול, המכנה הרחב הנמוך בהגדרתו, שתפרו לו תסריטאי "האח הגדול", את עמדתו כ"טאלנט" של קשת, כדי להביא למסך סרט "תיעודי" "קהילתי". רובו ככולו של אותו "דוקו" היה התעסקות צהבהבה ולא מעניינת בסיפור היציאה הלעוס לעייפה של עזר, מי ששהה בנוחות הארון כזכור כל עוד חשב שהדבר משמש לו מקפצה קרייריסטית, זינק ממנו ברגע שהבין שמדובר בטיקט חדש למיתוג ושיווק עצמי - ולא חדל לרגע מאז.


אלא שבשם אותו שיווק עצמי, המשך מכירת הפרסונה הנתעבת, דביקה ומלאכותית שעל שימורה עומל עזר,  מתבצע הפעם ניצול ציני אף יותר מאשר בסבב הקודם, כשעזר רוקם קווים גסים ומגושמים בין רצח שירה בנקי, וחתונת הפנאי פלוס שלו. מילא להתחתן רק כדי שתוכל לעשות על עצמך עוד סרט, שגם הוא שחזור כמעט אחד לאחד של הקודם ברמת חוסר התוכן שבו בפועל, אבל זו כבר חציית קו אדום של ממש, של מי שהפך את ניצול הקהילה לענף ספורט אולימפי. "הוא גם האלוהים שלי", שם הסרט, הוא בחירה אירונית, מתרפסת, ואף מעוררת בחילה של כותרת המשדרת היטב את נסיונו הנואש של עזר, להמשיך לשמש על תקן הומו מחמד מיינסטרימי, מהסוג שהדודה שלכם תרגיש איתו נוח, תוך שהוא מנצל את מכאובי הקהילה, וקורבנותיה הפעם, לקרקס האופורטוניזם החקוק על שמו.

כל זה מזכיר כיצד לדקה ורבע ניסה גם לרכב על גל הטבעונות, בניסיון אולי לייצר לעצמו עוד קהילה שלמענה יוכל "להאבק", קרי, להעזר בה כפלטפורמה לקידום הכלום שיש לו להציע, במהותו. זה פחות הלך, כי זה אשכרה דרש הקרבה ועשייה כלשהי כנראה, אבל על הטיקט הההומואי אפשר להמשיך לרכב, זה קל. בין שלל הקלישאות ("גם אני שיחקתי עם הבובות של אחותי!") הפליאה במיוחד להרשים הסצנה בה עזר מנסה להסביר לנו שהוא בעצם הכלה הבעייתית והלחוצה, בעוד בן זוגו הספרדי אלברט הוא ה"גבר" בעסקת החבילה המשפחתית. עודף המלאכותיות של עזר פשוט מביא לזה שכל העסק, שלכנות אותו כתבה מורחבת זו מחמאה אוהבת ביחס לדליחות המוצר, בשלב מסויים פשוט מריח מהצד כמו סדרה בסטייל מוקומנטרי, של דמות מוגזמת, מופרכת במיוחד. למען השם (מותר לי, הוא גם האלוהים שלי), אפילו בבן זוג שלו הוא מנסה להתחרות (ולא בהצלחה יתרה, כן?). דווקא החלק השני בתשדיר, שהיווה מעין ספיישל חתונה נוסח "יום בחיי", איפשר לעזר להקרין מעט אותנטיות, ואף הוציא כמה רגעים אנושיים מרגשים באמת, בעיקר באדיבותו של אלברט, בן הזוג. אולי היה עדיף להסתפק בחלק זה של המשדר, ולא להתיימר שוב לייצר סרט דוקומנטרי שטובת הקהילה או סוגיית הנישואים החד מיניים היא עלק מרכזו.

אסי עזר מציג: זחיחות של דוש. צילום: רון קדמי, Timeout תל אביב
אריאנה מלמד ב-Ynet וליסה פרץ ב"הארץ" כבר עמדו על טיבו וטבעו האמיתי של העזר, מבלי שהיה לדבר אימפקט מהותי כלשהו על התנהלותו. גם עכשיו כמו אז, יהיו מי שיגידו, גם אם אני לא אוהב אותו וגם אם הפרסונה שלו לא באה לי טוב בעין, הוא בכל זאת מקדם את הנושאים על ידי חשיפתם, לא? אז לא. חשוב ומכריע ההקשר בו נושא מוצג, לא רק הצפת הנושא. ציטוט מעזר עצמו: "בראש שלי אני לא מצליח להתנתק מהתחושה שאני סוטה מהדרך", שנאמר בעודו לובש כיפה, בעת התייעצות עם רב שקר-כלשהו. "זה מבזה את הדת?", הוא תוהה בעיני עגל, דקה אחרי שאמר "ברגע שאתה בטוח בעצמך, אי אפשר לערער אותך".

שניה אחרי הוא מנצל את רגע המפגש האופורטוניסטי בפני עצמו שלו עם השר בנט, מפגש שהיווה עוד ניסיון להתמצב כמיינסטרים נוח לעיכול להמונים, רק כדי לעשות אחורה פנה על בנט עצמו ולהציגו כאידיוט שהוא, אולי, באמת. חרב פיפיות אנושית, ששוכחת כיצד תמכה בהדרת נשים במסגרת הופעה של מתמודדים דתיים ב-"הכוכב הבא", אליה היגר כדי להפסיק להיות זנב לארז-טלים ולהפוך ראש לאריות, או משהו. אז לא, לא עושים שירות קהילתי על ידי הצפת נושא ברמה כה נמוכה, דלוחה, חסרת מניע או חידוש, שעיקרה השמעה מחודשת של דעות חשוכות, באוזני מי שישמעו רק אותן כאמת לאמיתה, ולא את מעטפת הדברים.

האם ישנה קהילה כלשהי בעולם שבאמת מעניינת את אסי עזר, המודע היטב ככל הנראה לדעת הקהל עליו לפחות בקרב מרבית האנשים, אותם הוא מתיימר לייצג? ספק גדול. כל כך הרבה פעמים השתין בקשת (ותמיד ב"קשת") לבאר שממנה הוא שואב מים, כל כך הרבה פעמים היה צריך "להתנצל", התנצלות שלא שווה את הסייבר ספייס עליו היא מוקלדת. הפעם יש לקוות שהוא יוותר לפחות על הטקס הזה. ואז מי יודע, אולי אפילו הבלומים יותר שבין הצופים, קרי אלו שמקבלים את החיוכים הסכריניים כאמיתיים, את ההתנחמדות הילדותית כאותנטית, יצליחו לראות מבעד לשכבות האיפור גם את זיק הרוע, שהוא אולי המילה היחידה לנצלנות הצינית הקרה והשיטתית הזו, שמאחורי המבט הזחוח.



יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

כמו ז'אן ד'ארק חוזרת, מבקשת עוד: גארבג' בשוני - ביקורת

כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.

גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.

המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.

וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.

A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).

הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.

בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.

לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on

אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.

כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.

גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.

לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.

יום שישי, 12 באוגוסט 2016

הופעה מתה: על מופע המחצית - או מחצית המופע - של סיה

בדרך הבלתי נגמרת תוך כדי רחצה לא רצונית בעננת הזיעה שהיא תל אביב, מחוץ לשערי מתחם ההופעה של סיה בפארק הירקון, יושבים זוגות וחבורות על כסאות נוחים עם בירה מתומחרת בשפיות, שהביאו מהבית. הם רק ישמעו את המופע מרחוק, לא יראו כלום, לא ירגישו באמת שהם שם. בכך, בלי לדעת, הם יישרו מראש קו עם מרביתם של עשרות אלפי הבאים הערב להופעה, למעט החלק המעצבן הזה של פרידה משלושת מאות ומשהו שקלים.

ביום שני כתבתי כאן על כך שצפוי מופע באורך של פחות משעה. לחברים הבטחתי, שלמרות שזה לא לעניין שנמכרה לקהל הופעה שתוכננה עבור פסטיבלים (גם אם נמכרה לעוד כמה מקומות בעולם ככה, בפני עצמה), בלי להבהיר לו שהוא מגיע למופע קצר, אבל עם זאת - אני בטוח שכל שיר יהיה פצצה. קניתי הרי מראש כרטיס, כי אני אוהב את סיה, נכון, יותר זו של לפני עשור, אבל גם של לפני אלבום. מה שלא חשבתי עליו הוא התרחיש הבלתי הגיוני בעליל, שבמסגרתו ההופעה של סיה, לא תכלול את סיה עצמה.

כן, מי שקצת מתעניין יודע שהיא מתרחקת מעין המצלמות והיה ידוע מראש שהיא תופיע בליווי רקדנים, עם דגש כבד על וידאו ארט שילווה את ההופעה. אף אחד לא ציפה למשהו אחר. הכל טוב ויפה. אלא שוידאו ארט מוקרן, ככלל, מאחורי האמן, בזמן שהמסכים הגדולים מבצעים את תפקיד ברירת המחדל של מי שלא הצליח להתקרב מספיק, או לשלם מספיק כדי להתקרב, לבמה. קרי, להציג מה מתרחש עליה. זה לא קרה הלילה בפארק הירקון.



אחד אחרי השני, כמו במחזה ידוע ועייף, עלו השירים הידועים מראש. על המסכים הופיעה מאדי זיגלר, שכמו סיה, לא באמת נכחה על הבמה של פארק הירקון. ברכבת מאוחר יותר, אני אשמע חבורת ילדות מאושרות שהן ראו את מאדי ואאלץ להסביר להן שמכרו להן אשליה. על האפקט הזה, כנראה, בנתה ההפקה, שהניחה שמרבית הקהל לא יבחין שמדובר בקליפים מקצועיים שהופקו מראש, היות וההתרחשות על הבמה עשתה הכל כדי לחקות אותם.

וחיקוי הוא מילת המפתח בכל הקשור ללילה הזה. מלאכותיות מועצמת במסווה אמנותי, שלא הצליח לכסות על האמת בשטח. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר טבע בין היתר את המונח "סימולקרה", שמדבר על חיקויים ועל סמלים של "הדבר האמיתי", שאינם הדבר האמיתי, ואותם אנו צורכים במקומו, לעתים, בהעדרו. הערב הופיעה בפני עשרות אלפי ישראלים סימולקרה מאוד מוצלחת של סיה.

ואפרופו הגולדן רינג, הוא היה נשיקת המוות, ווידוא ההריגה של הלילה הזה. מתחם ענק, גדול מכל גולדן רינג שראיתי בעבר, שרק מרכזו היה מלא, באנשים דוממים למדי. לאחר סיום כל שיר, רחש מחיאות הכפיים וההתלהבות בקהל היה כל כך מינורי, שהוא נשמע כמו הקלטה שמגיעה מהבמה לרגע. רק אחרי שנדליר, שרוב הקהל לא הבין שהוא גם הפינאלה וגם ההדרן בכרטיס אחד מתומחר בקפידה, הקהל מעט נרעש. ואז המתין שם, תמים שכמותו, לקול צחוקה של סיה הרואה והאינה נראית.

כשהבנתי לאן נקלעתי וראיתי את כמויות האנשים שנוהרים החוצה עם פרצופים עגומים, חשבתי לצאת גם, אבל הייתי חייב לדעת אם ההפקה שיקרה ביודעין גם לגבי פלייליסט ההופעה, שכאמור "אינו סופי". היות והדבר היחיד שבאמת הופיע היה סט של 13 קליפים הלילה, הרי שההפקה ידעה מלכתחילה - ולפי עדויות גם פרסמה כי אורך המופע יעמוד על 56 דקות בלו"ז עבודה של עובדים שונים שנשכרו לעבוד במסגרת האירוע במתחם - ופשוט שיקרה. למה? כי הם כבר שילמו על הופעת פסטיבל, ועכשיו הם יכולים למכור אותה כקונצרט לעשרות אלפים בפארק.

ולמרות שאחרי הלילה הזה, ייקח לי קצת זמן לחזור לשמוע משהו של סיה, היא עצמה לא באמת אשמה. זו כאמור הופעה באורך שהוא סטנדרט של פסטיבלים. היא לא אחראית על שיווק האירוע, שהסתבר כהופעה שאינה מתאימה ב-DNA שלה לפארק הירקון. האירוע תוכנן מראש ללייב פארק ונראה שההפקה הייתה צריכה להשאיר אותו סולד אאוט ל-14 אלף איש כמו שתוכנן, בלייב פארק, ואז אולי מישהו היה נהנה ממחצית המופע הזו, גם מחוץ לגבולות הגולדן רינג.

גם בהופעות פחות מוצלחות, ישנו לעתים רגע גואל אחד, מתוק, שבשבילו הכל היה שווה. רגע כזה לא הגיע לצערי הלילה בהופעה של מי שאהבתי כבר מעל עשור, בזכות אלבומים קטנים וצרובים בלב, שלא עסקו בשואו בכלל. מבחינתי, על מסך אחד מבין כולם, לרגע אחד, גם לראות פיאה ופה של אישה מבוגרת זז, שר, היה נותן לזה אפקט של הופעה חיה. ההופעה הטכנוקרטית של סיה, למרבה הצער, הייתה מתה עוד לפני שהתחילה. החלק המעצבן הוא, שכל הזמן הזה, ה"רופאים" ידעו ושתקו, רק כדי שנשלם את החשבון.

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

נשיקה בעיטה נשיקה: הת'ר נובה בהופעה חיה בבארבי

המפגש של הת'ר נובה עם הקהל של הבארבי בתל אביב, ברביעי האחרון, התגלה כפלא שארך מעל שעתיים. בהן סירנה בשר ודם עמדה שם, מבצעת שירים חדשים לצד ישנים נדירים, שחלקם, גילוי נאות, טבועים לי ב-DNA כאילו נולדתי איתם. זה היה קצת כמו לרכב על אופניים מוזיקליים, ברצף בלתי נגמר של המנונים אינטימיים וקול כמעט לא אנושי ביכולותיו, גם אחרי כל השנים האלו. אולי יותר מאי פעם.
את הת'ר נובה אני מכיר מאז שתומר (נראה לי שזה היה שמו) המוכר המגניב שעבד בטאואר רקורדס, ראה אלו אלבומים אני קונה ממנו ואמר לי ששווה לי לנסות לשמוע אותה, אי שם בשלהי התיכון, תחילת מילניום. היות וזה היה האיש שבזכותו גיליתי את דפש מוד, בין היתר, הקשבתי לו ולה.
שלושה שירים באוזניות בעמידה שם, בקיוביקל הצהוב באמצע המשביר לצרכן שחלש אז על מגרש כדורגל שלם, הספיקו לשכנע אותי ומאז האלבום Wonderlust שהוקלט בהופעה חיה בגרמניה, הוא חלק ברור מהגו-טו מיוזיק שלי למצבי רוח מסויימים, כמו אלבום הבכורה Oyster, אלבום ההופעה Live from the Milky Way ועוד. ההגעה שלה לארץ הפתיעה אותי, וכמה שבועות לפני ההופעה ניסיתי להבין מגוגל איך נראים הפלייליסטים בשנים האחרונות, ומהודעה בפייסבוק שעליה הת'ר ענתה כאחת האדם.
בתגובה לתגובה האדיבה והנעימה שלה שאין ספק שכתבה במו ידיה, אותן ידיים בהן ציירה עטיפות אלבום ואיורים אקספרסיביים אחרים שחלקם היו אמורים להמכר גם בתל אביב, וכנראה אזלו לפני שהגעתי, ציינתי כמה שמות של שירים שחשבתי שאין סיכוי שינוגנו. בתקווה לאחד או שניים מהם, והיא אמרה שיהיו כמה שירים וותיקים גם.
אז הנמכתי ציפיות אבל בלי קשר אליי כנראה, יצא שבאותו ערב היא ניגנה את כל השירים שהזכרתי (אז תאשימו רק אותי בזה שלא היה Walk This World. לא ציינתי אותו כי כמו כולם, הנחתי שינוגן, אבל מבחינתי באמת שחסרונו לא הורגש לאור מה שהלך שם. ואם תהיתם, הוא היה אמור לזכות דווקא לביצוע שהוחלף בשיר אחר, לבקשת אחד הנגנים. זה ששאל אם הוא באמת נראה כמו שרון מולדאבי).

יצירת המופת הקטנה והמצמררת Island הגיחה שלישית, והשאירה אותי עם פה פעור. "הוא מפחד להכות אותי עכשיו, יביא לי פרחים במקום. אני צריכה אי, מקום לשקע בו אבן, אני צריכה אי, מקום לקבור אותך", זכר למערכת יחסים הרסנית שעליה שרה באלבום הבכורה שלה. אחריה עלו ובאו גם הווטרנים המנוסים Paper Cup הענוג ("והכול עומד כה במקום כשאתם רוקדים \ הכל מסתחרר כל כך מהר \ והלילה בכוס חד פעמית \ כשאת רוצה שימשך"), Truth and Bone, הלהיט הדוסון-קריקי London Rain, ועוד בחירות משובחות כמו Winterblue, Heart and Shoulder ואז Sugar העדין והאלים כל כך בו זמנית, כשאני ממלמל שוב ושוב "לא נכון", "אני לא מאמין" וכן הלאה, וזכו כולם לביצועים מצויינים. כשאחרים שרו בקול רם מספיק, יכולתי גם אני.

בין לבין הת'ר ביצעה שירים חדשים ומוצלחים לא פחות ברובם, והם בדרך כלל החלק החלש והמבאס בהופעה של מי שאהבת נורא, בעיקר בשלהי התיכון, ומאז בעיקר חרשת על אלבום הופעה ישן ומושלם שלה. הריסות פומפיי נתנו לה השראה לשיר עדין אחרי שלקחה את בנה למסע משם, ושיר יפה אחר נכתב על הפרידה שלה מימי ילדותו האחרונים. "כדור הארץ יצטרך להכנע ביום מן הימים", היא שרה לבנה הקטן, "מישהו ימצא את עצמותינו".
הפנינים, חדשות וישנות, נצצו כל הלילה, תוך כדי שהיא ושני מלוויה מחליפים בין גיטרות, צ'לו, פסנתר, תופים, לרגעים היא על גיטרה ואז בורחת לקלידים, או יוקללי קטן, או מקלדת-נשיפה-כזו ועוד. כאילו תזמורת שלמה עומדת על הבמה, רק מחכה להשלים את הקול הנקי והמדוייק, נטול המאמץ ומלא הכוונה שלה.

בשלב מסויים זה הציף גם אותה בחזרה, והיא אמרה את מה ששרה בטנס מקייז צ'ויס והרבה אמנים אחרים שיצא לי לשמוע ורגילים לקהל אירופאי עומד ומהנהן בשקט כבר אמרו פה, כמה נהדר לחצות חצי עולם ולשמוע אנשים שרים איתך ככה, כשבעצם היא התכוונה להגיד שהיא אסירת תודה, על גלי האהבה ומחיאות הכפיים הרועמות שזכתה להן, בזכות ולא בחסד, שוב ושוב במהלך הלילה.
רוב ההופעות החיות שנערכות בישראל הן יותר עסק כלכלי מאירוע אמנותי. חלקן - נטו בלבד. יש הופעות שמגדילות לעשות ואף מחלקות אותנו לקאסטות הכלכליות, אליהן אנו שייכים באמת ומוכרות לנו בעיקר הבטחה שמתגלה לא אחת כנקניקיה בפלייבק. ויש כאלו שהן מתנה לקהל שהגיע אליהן, פשוט מעשה אהבה. נקי. טהור. זו של הת'ר נובה הייתה אחת מהיפות והזכות שבהן.
Most amazing crowd last night in Tel Aviv for last night of the tour. So glad I decided to come. Have met some beautiful souls, had enlightening conversations. Felt the connection that music makes. ❤️
Posted by Heather Nova on Thursday, November 12, 2015
A photo posted by @bensui on

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

פאקינג פוליטי: Skunk Anansie באמפי שוני – ביקורת

יש מעט מאוד דברים שעובדים על הקהל הישראלי יותר מנוסטלגיה, אבל זו לרוב מלווה בהופעות של מי שקצת עבר זמנו, ומגיע אלינו כשהוא כבר, איך נאמר, אחרי שיאו. למשל, הפט שופ בויז שקצת אכזבו את כל מי שאינו מעריץ שרוף לאחרונה בנוקיה, ההופעה האחרונה והיחסית מנומנמת של דפש מוד בפארק הירקון, או (בואו נהיה כנים עם עצמנו) כל הופעה של מדונה כאן, בעשור האחרון. ואף מילה על קליף ריצ'רדס.

והנה מגיעה להקת סקאנק אנאנסי, הרכב רוק בריטי שזכה לתהילת MTV וחוגי האלטרנטיב של אמצע עד סוף שנות ה-90, בעיקר באירופה אבל גם בקרב חובבי הז'אנר בארץ, ומגלה יכולת מדהימה לברוא סביב הקהל בועת זמן של ממש, באנרגיה כמעט אטומית והופעה טעונה בחשמל, למרות השנים שחלפו. כאילו 1999 מעולם לא עזבה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

עשרים דקות אחרי השעה הנקובה, באפלה חלקית, עלו חברי הלהקה לבמה הערב. הסולנית קצוצת השיער סקין (דברה דייר) בבגד גוף שחור עטור ניצנוצאז' וג'קט נפוח למראה, שלחלוטין לא צפה את מזג האוויר הישראלי של סוף אוגוסט והוסר במהרה, ועמה הבסיסט קס (ריצ'רד לואיס) עם הראסטות המוכרות, הגיטריסט אייס (מרטין קנט), והמתופף מארק ריצ'רדסון, היחיד שלא נכלל בהרכב המקורי של הקבוצה ולא זכה לכינוי מגניב משלו.

האמפי בשוני, עם התפאורה העתיקה שלו, נראה במבט ראשון כבחירה משונה להופעת רוק אינטנסיבית וכל כך לא "פסטורלית", אבל התגלה כחלל מושלם כמעט בגודלו ואיכויותיו, כזה שהצליח ללכוד את הסאונד והאנרגיה שהדהדו ללא התנצלות בחזרה מחומות האבן הירושלמית.

צילום: בן סויסה
לאחר קטע פתיחה כסאחיסטי, שהבהיר מהצליל הראשון שלא באנו לכאן לאיזה מופע שקיעה\זריחה אינטימי או רומנטי מהסוג שהאמפי רגיל לאכלס, החלה הלהקה ברצף של שירים משני האלבומים האחרונים, שנוצרו לאחר איחוד הקבוצה ב-2009, בשילוב עם הלהיטים הנוסטלגיים שלמענם הגיע רוב הקהל, מתוך שלושת אלבומי האולפן שקדמו להתפרקות הלהקה בתחילת המילניום.

צילום: Yifat G

בעוד שמעטים יחסית יכלו ללוות את החבר'ה בכל מילה של השירים החדשים, בלהיטים כמו "Weak", "Twisted (Everyday Hurts)", "I Can Dream", "Secretly", "You'll Follow Me Down", ובעיקר "Hedonism" המופתי, ניתן היה כמעט להרגיש את האמפי רוטט ורועד מעוצמת הקפיצות, השאגות, הידיים המונפות קדימה ואל על, על גבול האקסטזה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY
הרבה מעבר לתגובה נוסטלגית פבלובית מצד הקהל, יש פשוט משהו מדבק באיך שסקין זזה על הבמה, ללא הפסקה. חצי מהזמן או יותר היא בכלל באוויר, מובילה כמו אמזונת גלאם מזן שנכחד מזמן את הקול הייחודי, העוצמתי והמוכר שלה בין לחישות, נהמות, יללות אינדיאניות וזעקות שמהדהדות כמעט ללא צורך בהגברה חיצונית. כל כך הרבה כוח, נוכחות בימתית, יכולת קולית וירטואוזית עם מנעד כמו-אופראי וכל כך הרבה אותנטיות, באישה אחת שנראית ענקית על הבמה אבל מתגלה כדי קומפקטית בהמשך. כשהיא יורדת אל העם, היא מפצירה במאבטח הלחוץ שלה שלא יעקוב אחריה, "זה בסדר, הם ידאגו לי". וזה עובד. גם בשירים הפחות מוכרים, סקין לא מאבדת לשנייה את הקהל.

במהלך הערב התייחסה סקין למטען הפוליטי סביב הגעת הלהקה, שכבר ביקרה בסוף הניינטיז בישראל במסגרת הופעה בעיר הנוער, בחיפה. "אנחנו כאן בשבילכם, לא בשביל הממשלה שלכם", אמרה, ובהמשך ביצעה את "Yes It's Fucking Political" מאלבומה השני והמצליח ביותר של הלהקה, לא שיר הופעה טיפוסי להרכב. הלהקה הגיבה באופן דומה גם לטענות נגד הופעתה כאן שעלו בעמוד הפייסבוק שלה, בניגוד לבני מולדתם The XX שהיו אמורים להופיע גם החודש בארץ, אבל התקפלו כמו רבים וטובים לפניהם, בשל הלחץ הנגדי (אבל לא היססו להמשיך להופעות בחלק הסובייטי של העולם, הידוע במיוחד כרגע בגישתו אוהבת האדם והתקינה-פוליטית, כאילו כלום).

צילום: Yifat G
הנגינה של ההרכב ליוותה את סקין באופן מהודק, כמו מופע העשן והאורות הפסיכדלי שליווה את הערב, עד לשיר הסוגר של חלק ההופעה הראשון - ביצוע בומבסטי וגובל בטירוף של "Charlie Big Potato", ככל הנראה היצירה עתירת הווליום, המסוייטת והכסחנית ביותר של הסקאנקים. זה היה רגע שיא שכל הערב נע לכיוונו ונבנה לקראתו, וכמעט כל מי שלא היה שטוף זיעה קודם לכן, השלים במהלכו את מכסת ההתפרקות המערכתית הנדרשת. אקסטזה. קתרזיס. רגע ארוך, מושלם וכמעט טהור של אדרנלין וזיעה, שהדגים יותר טוב מכל רגע אחר את הערב כולו.

צילום: Yifat G
יכול להיות שצריך להזהר בניסוח כאן, אבל ייתכן בהחלט וסביר ביותר שזו הייתה ההופעה הסוחפת, האנרגטית, העוצמתית ביותר שראיתי, ושמחתי לגלות שלא הייתי היחיד שהרגיש ככה בסוף הערב. מפגן ראווה וכוח של רוק אגרסיבי, בלתי מתנצל, והישג די ענק ללהקה שהגיעה לכאן ומכרה לגמרי את שתי הופעותיה הרצופות על תקן של עוד מותג מתקמבק-נוסטלגי.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY
לאחר המתנה קלה ומתבקשת עלתה הלהקה להדרן, והפתיעה כשבחרה בעוד שיר פוליטי ותיק לסיים איתו – "Little Baby Swastikkka", המרפרר לסמל צלב הקרס ההודי העתיק שהפך לסימן היכר נאצי – ואז החליטה סקין לפסוע אל תוך הקהל, שהתיישב לבקשתה או נפתח לעומתה כמעין ים סוף אנושי בהמשך, במסעה לעבר עמדת הסאונד בעוד ידי ההמון עוברות עליה בעדינות.

צילום: בן סויסה

משם תזנק אחורנית באמון מוחלט אל זרועות הקהל, שהגיב באהבה אינסופית אבל התגלה כקצת פחות מורגל מהאירופאים למנהג ה-Crowd-Surfing שהפך לסימן היכר של סקין והלהקה. וזו בדיוק הישירות, האנושיות, התעוזה ובלתי-האמצעיות הזו שהיא סקין, שהייתה התו המושלם לסיים איתו ערב מפתיע וסוחף במיוחד, שהוכיח כי הרבה מעבר לנוסטלגיה או פוליטיקה, סקאנק אנאנסי נמצאים כאן עדיין בשביל, בגלל ובזכות, המוזיקה.


סיבוב ההופעות הנוכחי באירופה. צילום: Hild Dekoninck

הלהקה תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 22.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה (ואם לא היה ברור - אתם רוצים להיות שם).

תודה גדולה לליאור ויפעת המוכשרים להפליא, על האישור להשתמש בתמונות שצילמו במהלך הערב.

יום שבת, 10 באוקטובר 2009

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב: "השיבה", ביקורת




סיימתי לראות ממש לפני כמה רגעים את "השיבה" (Vozvrashcheniye, 2003), סרטו של אנדריי זוויאגינצב, ואני לא יודע עדיין איך אני מרגיש. סרטים זרים ראיתי בעבר בעיקר בספרדית וצרפתית, אך כמות הדיאלוג בסרט כה מינורית שנדמה שהיה יכול להיות בכל שפה. הנוף הסיבירי הפראי ממלא כל פריים בסרט כמעט, למעט אלו העירוניים וגם שם יש פראיות ממותנת, אלימות המבוטאת בבטון בלבד.

קשה לדמיין כמה זמן ארכה עריכת הסרט. כל פריים מחושב כמו תמונה מושלמת. אור וצל משחקים תפקיד כמו היו אחת הדמויות, הפסקול הוא דמות משנית אך חשובה והוא שר שירים בשפה שאני לא מכיר, שגרמה לי לצחקק מדי פעם כשזהיתי קללה או מילה מוכרת אחרת, שירים של רוח ועלים, שירי התבגרות וים, שלא ייגמרו לעולם. וקריאות שחפים.

הילדים, הנערים, השחקנים הצעירים האלו ראויים לכל שבח ולא רק בהשוואה לשחקנים בני גילם. האמנתי להם כל רגע. להיות ילד זה להיות באפלה. לא להחזיק בכל המידע, ובתור צופים בסרט אנחנו בדיוק באותה העמדה. לא הכל מוסבר, לא בזמן אמת ובטח שלא בדיעבד, והמסתורין הגדול הזה, של האב, של התבגרות והצורך להבין מאיפה באת, נותר על כנו. ואולי עדיף כך. הרי אנחנו לא באמת יודעים הכל, גם כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי להחליט לבד מתי נאכל ולאן נלך. כמה עצוב לגלות שהנער ולדימיר גארין, שגילם את האח הבכור אנדריי, טבע באגם המצולם בסרט, עוד לפני שהופעתו הקולנועית הראשונה והיחידה הגיעה לאקרנים.

התמונות בשחור ולבן המוצגות בסוף הסרט מראות את המציאות כפי שהיינו רוצים לזכור אותה. בהתחלה לא הבנתי את הדיסוננס הזה, אבל אחר כך נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי. בצורך הפשוט הזה לקחת רק את הטוב. רק את היופי.

המחשבות שלי נדדו לא מעט במהלך הצפייה, בכל זאת הסרט איטי מאוד, המועקה שהוא יוצר כאילו מבקשת ממך להתנתק, להפסיק, לא לראות יותר. קשה לעכל שכל כך מעט קורה בכל כך הרבה זמן, עד שהכתובית מכריזה על עוד יום שחלף, ולפתע מבינים שבעצם עבר כל כך מעט. קל לשקוע בתמונות המרשימות האלו, השמיים הרחבים כל כך, ולחבר אליהן מחשבות כהות משל עצמך.

הסיפור פשוט. התמונות האלו צרובות לי בקרנית הזכרון ואני יודע שהלילה אחלום על דגים מתים לאיטם, נושמים בשקית פלסטיק, על מגדל תצפית באמצע אי בודד, על סכין סודית וקופסה שחורה, וילד תלוי מחוץ לחלון מכונית. על הרצון לקפוץ והפחד לטפס גבוה מספיק. כמי שגדל ללא אב בעצמו לא יכולתי להזדהות יותר עם איוון ואנדריי. עם התחושה המוזרה, המפחידה והמרגשת, כשהוא חוזר ונמצא שוב קרוב, עם הידיעה שהנה בקרוב הוא שוב נעלם. והפעם אולי לתמיד.






thereturn

יום שלישי, 17 בפברואר 2009

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?
bashir
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים - ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)