יש כמה דברים, מאז גיל 16-17 וההופעות הראשונות של אלניס-גארבג'-קייז-צ'ויז, שעוזרים לי ללכת לישון, ולהתעורר כל בוקר. מאז זה המשיך עם מסורת של 2-3-4 (5 בשנה ממש טובה אחת) הופעות כל שנה, שהיו עבורי נקודות נשימה עתידיות, משהו לחכות אליו, לעבוד עבורו. לחיות בשבילו. נראה לי שזה משהו שכל מי שאוהב או מכיר אותי (או אוהב וגם מכיר אותי, שזה הדבר האמיתי כמובן), יודע לגביי.
עכשיו, צריך גם לומר, שהרבה לפני גיל 16-17, נולדתי. בפתח תקווה (אלוהים יעזור). במרץ, בשיא של פורים, כשכל האנשים שבגילי-עכשיו, היו שיכורים אחרי מסיבות פורימיות עדלאידע או חלקית, או פשוט, נשארו בבית (זה בסדר. בעיקר אם את רווקה עם חתולים כמוני. אבל אנחנו סוטים. שלא באשמתנו). וכשנולדתי, לא רק שזה היה בפתח תקווה ("אני לא מאמין!"), זה היה בישראל. אחרי 8 ימים, ותודה לאל שאני לא זוכר, הובהר לי שזה כולל הצטרפות לדת מסויימת. גדלתי, גן, יסודי, טוב באמנות, רעבמספרים במתמטיקה, בעיקר טוב כשער, בשיעורי ספורט ומשחקי כדורגל. בסדר. לא בחרתי, לבוא. לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי (אם כי - אני בעדו. עדיף מזכריה. או רן. לי אין בעיה השם עם השם רן, אבל אמרה שגורה בפי חברי הטוב ביותר היא - "רן זה שם של אפס". ואני שוב סוטה).
קאט פאוור. קאט, פאקינג, פאוור. מילא זה שהיא ביטלה את ההופעה שלה בת"א הערב. לוקחת ממני את האפשרות של יום ראשון שלא יסתיים במחשבה, "לעזאזל, רק יום ראשון? זה היה שבוע שלם ביום. מחר רק יום שני? ואני גם צריך פיזית להגיע למשרד? למה? למה? למה?", ואז הסנוז, האיום והמתועב בהמצאות האדם (כסף קטן, זעום, לעומת כל סוג של היומן סנטיפד, תעשו לי טובה). מילא זה. אבל להכנס לעמוד הפייסבוק שלה כדי שלגלות שאיט איינט סו (ובאמת שהפעם, לא נגענו. רק קיפייסטתנו) ולראות את זה, זה לקבל יריקה לפרצוף, ואז בעיטה לביצים, ולקינוח - זרם דק וחמים של שתן למצח:
עכשיו, צריך גם לומר, שהרבה לפני גיל 16-17, נולדתי. בפתח תקווה (אלוהים יעזור). במרץ, בשיא של פורים, כשכל האנשים שבגילי-עכשיו, היו שיכורים אחרי מסיבות פורימיות עדלאידע או חלקית, או פשוט, נשארו בבית (זה בסדר. בעיקר אם את רווקה עם חתולים כמוני. אבל אנחנו סוטים. שלא באשמתנו). וכשנולדתי, לא רק שזה היה בפתח תקווה ("אני לא מאמין!"), זה היה בישראל. אחרי 8 ימים, ותודה לאל שאני לא זוכר, הובהר לי שזה כולל הצטרפות לדת מסויימת. גדלתי, גן, יסודי, טוב באמנות, רע
קאט פאוור. קאט, פאקינג, פאוור. מילא זה שהיא ביטלה את ההופעה שלה בת"א הערב. לוקחת ממני את האפשרות של יום ראשון שלא יסתיים במחשבה, "לעזאזל, רק יום ראשון? זה היה שבוע שלם ביום. מחר רק יום שני? ואני גם צריך פיזית להגיע למשרד? למה? למה? למה?", ואז הסנוז, האיום והמתועב בהמצאות האדם (כסף קטן, זעום, לעומת כל סוג של היומן סנטיפד, תעשו לי טובה). מילא זה. אבל להכנס לעמוד הפייסבוק שלה כדי שלגלות שאיט איינט סו (ובאמת שהפעם, לא נגענו. רק קיפייסטתנו) ולראות את זה, זה לקבל יריקה לפרצוף, ואז בעיטה לביצים, ולקינוח - זרם דק וחמים של שתן למצח:
את מרגישה "Sick in your spirit", בובה יפה של אינדי ותעוזה, ומחפשת מופע חלופי ברמאללה? באמת? אז תקיאי. ותתחילי בלהקיא על עצמך. זה לא קשור לדיעה פוליטית. זה לא קשור לנקודת השקפה. זה לא קשור, בפאקינג שיט, למצב הרוח, או הנפש. זה קשור לפחד, משחקי תועלת, ובעיקר - אפס אמינות אמנותית. אמנים לא מופיעים בשביל ממשלות - הם מופיעים בשביל אנשים. אותם אנשים שהופכים אותם לאמנים.
ומי שמונע מאותם אנשים, לא משנה איפה הם נולדים ואם חתכו להם את הזין בגיל 8 ימים בלי לבקש רשות (או הדירו אותן באוטובוס כמה שנים אחרי, אל תהיו קטנוניימ\ות), את הזכות לרכוש כרטיס, לשבת, להתפעם או להתאכזב לגמרי, על סמך אהבה, החלטה מקרית, רצון טוב, כי הוא\היא נולד\ה לממשלה הלא נכונה, במקום הלא נכון, ובכן, מבחינתי, מדובר בmother fucking פושע מלחמה. וזה כל כך, כל כך, לא בסדר!
