יום שישי, 23 באוגוסט 2013

בן-מן: בן אפלק לוהק לתפקיד באטמן הבא

אומת הגיקים גועשת מתיאוריות וניחושים לגבי הצפוי לנו בסרט ההמשך ל"איש הברזל" לאחר שקיומו הוכרז בכנס קומיקון לפני חודש בדיוק, אותו יביים זאק סניידר ("300", "וואצ'מן" ועוד). ההמשכון שזכה בינתיים לכינוי הזמני "סופרמן נגד באטמן", יפגיש את הגיבורים הייצוגיים של מטרופוליס וגות'האם לראשונה על המסך הגדול, שילוב בעל פוטנציאל-שובר-קופות די ברור, במידה וידמה יותר לסרטי באטמן האחרונים מאשר לריבוטי סופרמן העדכניים.


אחד מהניחושים המרכזיים עסק כמובן בשאלה מי יגלם את  באטמן, לאחר שהטרילוגיה בבימויו של כריסטופר נולאן הסתיימה ולאור הכרזתו של הכוכב הראשי, כריסטיאן בייל, כי לא ירצה להמשיך לגלם את הדמות בעתיד. לפני זמן קצר שמו אולפני וורנר ברוס סוף לתיאוריות, והכריזו כי בן אפלק הוא זה שיידחק לבגדי העור הצמודים של האביר האפל בגלגולו הבא. כמו כן נחשף התאריך בו יכה הסרט באקרנים - 17 ביולי 2015.

הנרי קאוויל שכיכב בסרט סופרמן האחרון צפוי להמשיך בתפקידו, לצד אותו קאסט, ואפלק כבר נכנס לחליפת גיבור-על כשגילם את התפקיד הראשי ב"דרדוויל" ב-2013, שנחשב לכשלון בקופות וגם לא זכה להתלהבות רבה מדי בקרב חובבי הקומיקס או הקולנוע.



ניתן רק לקוות שהסיבוב של אפלק כבאטמן יצליח קצת יותר (את הסנטר המתאים לתפקיד נראה שיש לו), ואולי גם שניסיון הבימוי עטור-הפרסים שלו יתרום משהו לסניידר, שהוכיח עד כה שביכולתו לייצר סרטים שנראים מצויין, אבל נופלים בכמעט כל קטגוריה מהותית אחרת.

הליהוק גם מעלה מחדש ומחזק את השמועות שאפלק דחה, כי לאחר שביים את "ארגו" ו"גנב עירוני", שהופקו והופצו על ידי וורנר ברוס, ייתכן ויביים עבור האולפנים את סרט ליגת הצדק הצפוי, בו אמורים להופיע סופרמן, באטמן, וונדר-וומן, פלאש, גרין לנטרן, אקווהמן והצייד ממאדים, שינסה להיות המענה של וורנר להצלחה האדירה של "הנוקמים" מבית מארוול.

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

פאקינג פוליטי: Skunk Anansie באמפי שוני – ביקורת

יש מעט מאוד דברים שעובדים על הקהל הישראלי יותר מנוסטלגיה, אבל זו לרוב מלווה בהופעות של מי שקצת עבר זמנו, ומגיע אלינו כשהוא כבר, איך נאמר, אחרי שיאו. למשל, הפט שופ בויז שקצת אכזבו את כל מי שאינו מעריץ שרוף לאחרונה בנוקיה, ההופעה האחרונה והיחסית מנומנמת של דפש מוד בפארק הירקון, או (בואו נהיה כנים עם עצמנו) כל הופעה של מדונה כאן, בעשור האחרון. ואף מילה על קליף ריצ'רדס.

והנה מגיעה להקת סקאנק אנאנסי, הרכב רוק בריטי שזכה לתהילת MTV וחוגי האלטרנטיב של אמצע עד סוף שנות ה-90, בעיקר באירופה אבל גם בקרב חובבי הז'אנר בארץ, ומגלה יכולת מדהימה לברוא סביב הקהל בועת זמן של ממש, באנרגיה כמעט אטומית והופעה טעונה בחשמל, למרות השנים שחלפו. כאילו 1999 מעולם לא עזבה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

עשרים דקות אחרי השעה הנקובה, באפלה חלקית, עלו חברי הלהקה לבמה הערב. הסולנית קצוצת השיער סקין (דברה דייר) בבגד גוף שחור עטור ניצנוצאז' וג'קט נפוח למראה, שלחלוטין לא צפה את מזג האוויר הישראלי של סוף אוגוסט והוסר במהרה, ועמה הבסיסט קס (ריצ'רד לואיס) עם הראסטות המוכרות, הגיטריסט אייס (מרטין קנט), והמתופף מארק ריצ'רדסון, היחיד שלא נכלל בהרכב המקורי של הקבוצה ולא זכה לכינוי מגניב משלו.

האמפי בשוני, עם התפאורה העתיקה שלו, נראה במבט ראשון כבחירה משונה להופעת רוק אינטנסיבית וכל כך לא "פסטורלית", אבל התגלה כחלל מושלם כמעט בגודלו ואיכויותיו, כזה שהצליח ללכוד את הסאונד והאנרגיה שהדהדו ללא התנצלות בחזרה מחומות האבן הירושלמית.

צילום: בן סויסה
לאחר קטע פתיחה כסאחיסטי, שהבהיר מהצליל הראשון שלא באנו לכאן לאיזה מופע שקיעה\זריחה אינטימי או רומנטי מהסוג שהאמפי רגיל לאכלס, החלה הלהקה ברצף של שירים משני האלבומים האחרונים, שנוצרו לאחר איחוד הקבוצה ב-2009, בשילוב עם הלהיטים הנוסטלגיים שלמענם הגיע רוב הקהל, מתוך שלושת אלבומי האולפן שקדמו להתפרקות הלהקה בתחילת המילניום.

צילום: Yifat G

בעוד שמעטים יחסית יכלו ללוות את החבר'ה בכל מילה של השירים החדשים, בלהיטים כמו "Weak", "Twisted (Everyday Hurts)", "I Can Dream", "Secretly", "You'll Follow Me Down", ובעיקר "Hedonism" המופתי, ניתן היה כמעט להרגיש את האמפי רוטט ורועד מעוצמת הקפיצות, השאגות, הידיים המונפות קדימה ואל על, על גבול האקסטזה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY
הרבה מעבר לתגובה נוסטלגית פבלובית מצד הקהל, יש פשוט משהו מדבק באיך שסקין זזה על הבמה, ללא הפסקה. חצי מהזמן או יותר היא בכלל באוויר, מובילה כמו אמזונת גלאם מזן שנכחד מזמן את הקול הייחודי, העוצמתי והמוכר שלה בין לחישות, נהמות, יללות אינדיאניות וזעקות שמהדהדות כמעט ללא צורך בהגברה חיצונית. כל כך הרבה כוח, נוכחות בימתית, יכולת קולית וירטואוזית עם מנעד כמו-אופראי וכל כך הרבה אותנטיות, באישה אחת שנראית ענקית על הבמה אבל מתגלה כדי קומפקטית בהמשך. כשהיא יורדת אל העם, היא מפצירה במאבטח הלחוץ שלה שלא יעקוב אחריה, "זה בסדר, הם ידאגו לי". וזה עובד. גם בשירים הפחות מוכרים, סקין לא מאבדת לשנייה את הקהל.

במהלך הערב התייחסה סקין למטען הפוליטי סביב הגעת הלהקה, שכבר ביקרה בסוף הניינטיז בישראל במסגרת הופעה בעיר הנוער, בחיפה. "אנחנו כאן בשבילכם, לא בשביל הממשלה שלכם", אמרה, ובהמשך ביצעה את "Yes It's Fucking Political" מאלבומה השני והמצליח ביותר של הלהקה, לא שיר הופעה טיפוסי להרכב. הלהקה הגיבה באופן דומה גם לטענות נגד הופעתה כאן שעלו בעמוד הפייסבוק שלה, בניגוד לבני מולדתם The XX שהיו אמורים להופיע גם החודש בארץ, אבל התקפלו כמו רבים וטובים לפניהם, בשל הלחץ הנגדי (אבל לא היססו להמשיך להופעות בחלק הסובייטי של העולם, הידוע במיוחד כרגע בגישתו אוהבת האדם והתקינה-פוליטית, כאילו כלום).

צילום: Yifat G
הנגינה של ההרכב ליוותה את סקין באופן מהודק, כמו מופע העשן והאורות הפסיכדלי שליווה את הערב, עד לשיר הסוגר של חלק ההופעה הראשון - ביצוע בומבסטי וגובל בטירוף של "Charlie Big Potato", ככל הנראה היצירה עתירת הווליום, המסוייטת והכסחנית ביותר של הסקאנקים. זה היה רגע שיא שכל הערב נע לכיוונו ונבנה לקראתו, וכמעט כל מי שלא היה שטוף זיעה קודם לכן, השלים במהלכו את מכסת ההתפרקות המערכתית הנדרשת. אקסטזה. קתרזיס. רגע ארוך, מושלם וכמעט טהור של אדרנלין וזיעה, שהדגים יותר טוב מכל רגע אחר את הערב כולו.

צילום: Yifat G
יכול להיות שצריך להזהר בניסוח כאן, אבל ייתכן בהחלט וסביר ביותר שזו הייתה ההופעה הסוחפת, האנרגטית, העוצמתית ביותר שראיתי, ושמחתי לגלות שלא הייתי היחיד שהרגיש ככה בסוף הערב. מפגן ראווה וכוח של רוק אגרסיבי, בלתי מתנצל, והישג די ענק ללהקה שהגיעה לכאן ומכרה לגמרי את שתי הופעותיה הרצופות על תקן של עוד מותג מתקמבק-נוסטלגי.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY
לאחר המתנה קלה ומתבקשת עלתה הלהקה להדרן, והפתיעה כשבחרה בעוד שיר פוליטי ותיק לסיים איתו – "Little Baby Swastikkka", המרפרר לסמל צלב הקרס ההודי העתיק שהפך לסימן היכר נאצי – ואז החליטה סקין לפסוע אל תוך הקהל, שהתיישב לבקשתה או נפתח לעומתה כמעין ים סוף אנושי בהמשך, במסעה לעבר עמדת הסאונד בעוד ידי ההמון עוברות עליה בעדינות.

צילום: בן סויסה

משם תזנק אחורנית באמון מוחלט אל זרועות הקהל, שהגיב באהבה אינסופית אבל התגלה כקצת פחות מורגל מהאירופאים למנהג ה-Crowd-Surfing שהפך לסימן היכר של סקין והלהקה. וזו בדיוק הישירות, האנושיות, התעוזה ובלתי-האמצעיות הזו שהיא סקין, שהייתה התו המושלם לסיים איתו ערב מפתיע וסוחף במיוחד, שהוכיח כי הרבה מעבר לנוסטלגיה או פוליטיקה, סקאנק אנאנסי נמצאים כאן עדיין בשביל, בגלל ובזכות, המוזיקה.


סיבוב ההופעות הנוכחי באירופה. צילום: Hild Dekoninck

הלהקה תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 22.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה (ואם לא היה ברור - אתם רוצים להיות שם).

תודה גדולה לליאור ויפעת המוכשרים להפליא, על האישור להשתמש בתמונות שצילמו במהלך הערב.