יכול להיות שהבדיחה על האסיאתי שנותן לילד שלו שם על ידי השלכת פחית במורד מדרגות ובחירה של צלילי צ‘ין-צ‘ן-צ‘ון אקראיים, נולדה מהתנשאות או מבוכה מערבית אל מול שלל הניבים, ההטיות וההגיות האפשריים בשפות אסיה. או שזו סתם בדיחת קרש לא מוצלחת. כך או אחרת, נראה שהאוזן המערבית מתקשה עדיין לעכל את המנעד האסיאתי. אפילו פה, לא מזמן, ובעצם מדי כמה זמן, יוצא לי לשבת או לעמוד בתחנת אוטובוס עם פועלים מסין או מתאילנד, ולתהות מה בדיוק אומר כל הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה.
במקרים כאלה נראה ששפה, הכלי הבסיסי לתקשורת, לחיבור, משמשת דווקא כגורם מפריד. גבול מיידי שמזכיר לנו מי כאן אנחנו, ומי האחר. מי השחור, ומי השחור יותר.
• • •
לא מזמן מצאתי בתחנה כזאת, ריקה ומחכה באמצע דרך, חוברת כחולה דקה, שמישהו הפיל, אולי בריצה הבהולה לאוטובוס שמחבר בין השממה הזו ומה שהוא עיר. ”מילון עברי תאי“ היה כתוב בעברית, מעל מה שנראה כמו אותה הכותרת בתאי, שנראתה לי כמו שילוב בין סינית וערבית.העמוד הראשון, בתאי כמעט כולו, מסתיים בחותמת של משרד המסחר של תאילנד (ובשתי השורות היחידות שיכולתי באמת לקרוא). מאז 1994, 15 שנה, משמש המסמך הדק הזה כלי עזר לאזרח התאילנדי, שמצא את עצמו פתאום פה.
ב-13 קטגוריות שונות מנסה המדריך הדק-מאוד לכסות את כל מה שצריך תאילנדי בארץ הקודש: תאריכים, זמן, מספרים, צבעים, אוכל, מגורים, משפחה, הפכים, ביקור אצל רופא, עבודה (כמובן), שמות פרחים (באמת?), תקשורת בסיסית, ואחרון חביב - אווזים (מזעזע כמו שזה נשמע). אין כאן קטגוריה לרגשות, אבל הרי גם בעברית אף אחד לא אומר ”געגועים“ או ”חלומות“ בעבודה, או אצל הרופא.
כצפוי ממסמך שחתום על ידי משרד המסחר, ה“עבודה“ נמצאת בכל מקום, גם בקטגוריה הפותחת – תאריכים. בין שמות הימים והחודשים נמצא גם הביטוי המרקסיסטי ”יום חופשי“ (בתאי: וואי יוד). קטגוריית הצבעים רומזת כי התאילנדי רואה את ישראל בעשרה צבעים בלבד, יום משכורת צבוע בסי קאו (לבן), יום מחלה צבוע בסי דאם (שחור). סביבת המגורים תכלול תמיד את השוד טאם גאן (בגדי עבודה).
רוב ההפכים עדיין כאן: יפה - סו-אי. מכוער - מאי-סו-אי. נכון - צ‘אי. לא נכון - מאי צ‘אי. עצוב – סאו. מי קוואם סו, נדיר יותר, אומר שמח. ורק ההפכים הבסיסיים ביותר שלנו לא נמצאים: ההפך של טוב (די) הוא בסך הכול לא טוב (מאי-די). אף פעם לא באמת רע, אם להאמין למילון הזה.
בין הגדרה להגדרה, ההיגיון הפנימי של השפה פתאום עולה, החזרות, המבנה. משהו מובן פתאום.
אבל בהמשך, אחרי שמות הפרחים היפים (ציפורן זה דיאטוס, וחמניות – טאן טאוואן. איריס היא איריס ושיח ורדים הוא קו-לאב), מגיע פרק האווזים. אין לנו באמת צורך במילים בתאי ל“לפתוח פה“, ”אווז עייף“, ”להכניס צינור לוושט“, ”לשטוף“, ”סכין“ ו“לשחוט“. סוף די נורא למה שהיה בשלב מסוים משחק מילים משעשע. היי צ‘אי לוק לוק! תנשום עמוק. איזה מלוכסן עיניים קטן וחמוד חשבנו שאתה, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.
• • •
אבל כמה הרבה אומר הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה, מבלי שנבין בכלל. כמה מילים מספיקות כדי לקיים חיים? ומי זה משרד המסחר של כל מדינה שיקבע? וכמה שחורה יכולה להיות עבודה, עד כדי כך שאומה תייבא (ותגרש, ותייבא) אלפי זרים אילמים, מבחינתה, רק כדי שאזרחיה שלה יוכלו להמשיך ולהעמיד פנים, שהפרחים והפירות שלנו קוטפים את עצמם; שהאווזים, בכלובים הצרים מדי, מפטמים ושוחטים את עצמם; ושהזבל הרב, שאנחנו משאירים אחרינו בכל מקום, ללא הפסקה, פשוט נעלם מאליו.
[פורסם לראשונה ב-"ספירלה", גליון 10, יוני 2009]
