באוקטובר 1995 פרסם ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד הבאה עלינו לטובה בעוד 10 ימים בדיוק, מעין יומן מסע קטן במגזין Q. היומן הקצרצר סקר בשברי אפיזודות את חוויותיו במהלך הטור העולמי שהביא את הלהקה גם לישראל - להופעה היסטורית ב-9 באוגוסט באצטדיון רמת גן, עם לא אחרת מאשר R.E.M. בכבודה ובעצמה המוזכרת גם כן ביומן (לה הייתה זו ההופעה הראשונה וגם האחרונה במקומותינו).
אז על מה התמקח ת'ום בשוק הפשפשים ביפו עם קשישה עצבנית? מה היה אחד מהרגעים המביכים בחייו שהתרחש דווקא בישראל? מה שאלה היפיפיה על החוף בתל אביב, ומה נתן מייקל סטייפ לת'ום ולג'וני גרינווד "לקחת" לפני ההופעה? התשובות, או חלקן, כאן, בחלק המסכם של היומן לגליון זה, שעוסק בתל אביב:
יום שני, 7 באוגוסט, סיציליה\תל אביב
5:30 בבוקר. עוזב את המלון לשדה התעופה.
9 בבוקר. טס לרומא. מחכה כשלוש שעות. מתפכח. מאבד הכרה. קורא במגזין שעברו שישה חודשים מאז שנעלם ריצ'י מאניק.
אחת בצהריים. עולה למטוס. ואז אומרים לרדת מהמטוס כי יש עיכוב של שלוש שעות. מקיא באסלה.
4 אחה"צ. מגיע לתל אביב. שעה בביקורת דרכונים. נוסע לאצטדיון לצילומי תמונות ושני ראיונות רדיו. רועד. מתקשה להתמקד.
יום שלישי, 8 באוגוסט, תל אביב
כאן "קריפ" פרץ לראשונה. הרבה לפני אמריקה. זה היה לפני שנתיים ויותר מכך. זכרונות מלאי חיבה מציפים אותי בחזרה מהפעם הראשונה שהותקפתי על ידי ההמון.
עושה מסיבת עיתונאים. דברים רגילים. אני תמיד מרגיש כמו פוליטיקאי.
"אתם חושבים שהשתניתם כבני אדם מהפעם האחרונה שהייתם כאן?"
"כן. אני כבר לא מרגיש בן אדם".
יוצא לכיוון תחנות הרדיו המרכזיות שמנוהלות על ידי צעירי הצבא. אחרי גיל 18, כולם חייבים להצטרף, בנים לשלוש שנים, בנות לשנתיים. יש שלט המורה על תספורות כל זמן קבוע. מנגן קצת דברים אקוסטיים עם ג'וני וזה גורם ליום להראות בעל ערך. אחר כך, אני מתמקח עם אישה זקנה מטורפת בשוק הפשפשים ביפו על כובע גמיש ענק ומעיל גשם. בסופו של דבר אני קונה את שניהם. מושלם לטמפרטורה של 43 מעלות.
ארוחה בערב עם R.E.M. אחד מהרגעים המביכים בחיי קורה כשנערה ניגשת אלינו במסעדה ומבקשת את החתימה שלי במקום את זו של אדון סטייפ. אני מסתיר את פניי בממחטה במשך חמש דקות. ואז מכונת ההאבל באבל מגיעה. היא אמורה לעזור לעיכול. אבל היא רק גורמת לי להרגיש מוזר.
יום רביעי, 9 באוגוסט, תל אביב
ההאבל-באבל עדיין גורמת לי לכל מיני כאבים. הולך לים ואישה יהודיה יפהפיה באופן שובר לב מגיעה בבגד ים ושואלת אם אני ת'ום יורק. בהתחשב בשורטס שאני לובש אני שוקל להכחיש הכל. היא מסתכלת עליי מלמעלה למטה ואני מרגיש כאילו צומצמתי לגודל החול. אני עונה בשקט, כן, וצופה בה נעלמת, סקרנותה הושבעה.
מרגיש אפילו יותר מוזר מאשר כשהתעוררתי, אז מהלך חזרה למרות החשש למכת שמש. למרות הפחדים מראש שייתכן ובושל, בכל אופן, אני מרגיש הססן לגבי חבישת הכובע היהודי האורתודוקסי, הרכישה מאתמול. במיוחד בחוף הים.
זה כן מכת שמש! עכשיו אני מרגיש כמו זקן מאוד חולה. אני פוגש את מר סטייפ שנותן לי ולג'וני את מה שהוא קורא לו "חיזוק אורגני". זה לא ספיד, הוא אומר. הוא רותח כי איזה בחור פפראצי עוקב אחריו, מצלם כל תזוזה שלו. מאחורי הקלעים בהופעה נראה כאילו כל החברות והמשפחות של כל מי שעובד שם הגיע. המאבטחים דורשים חתימות מכל מי שעובר. בלונדינית ארוכת רגליים שואלת אותי האם אני מכיר את הלהקה. נראה שהיא מאוד כועסת מכך שאף אחד מ-R.E.M. לא הציע לשכב איתה עדיין. אני לא יכול לחשוב על תשובה והולך משם.
לפתע, במהלך ההופעה, החומר של מייקל מתחיל להשפיע באופן מעלף. אני מרגיש כאילו חוברתי ישירות תוך לוח הבקרה המרכזי. אז, בעודי מנסה ללכת בסוף אני מבין שאני בקושי יכול לזוז ותוהה בפאניקה קלה מה עשיתי לעצמי. נראה שכל העולם עובר בסלואו מושן. יתרת הערב היא גהינום ואני לא מצליח לעשות שום דבר חוץ מלהאנח. הדבר האחרון שאני זוכר הוא ג'וני אומר שהוא נוסע ללבנון בג'יפ. אוקיי, אני אומר.
כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.
אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.
גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".
שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.
המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.
וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.
A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.
Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).
הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.
בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.
לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.
אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.
כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.
גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.
לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.
