אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.
גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".
שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.
המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.
וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.
A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.
Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).
הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.
בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.
לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.
אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.
כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.
גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.
לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.
