יום ראשון, 20 במאי 2007

"תאמינו בזה": אביתר בנאי בהופעה, B-Bar, שדרות, 16.5.07

48 שעות של קסאמים על שדרות לא עצרו את אביתר בנאי מלהגיע לעיר הדרומית המוכה. בדרכי להופעה באיזור התעשייה עברתי ליד "ארמונות קזבלן", בהם נערך אירוע שמחות שנראה לא שמח במיוחד, ודי ריק מאדם. בתחילת הערב נראה כאילו גם אביתר עומד להופיע מול כסאות ריקים. אזעקת צבע אדום נשמעה שעות ספורות בלבד לפני תחילת ההופעה והרחובות מיותמים. אך עד מהרה התמלאה קומת ההופעות של ה-B-Bar בעשרות אנשים, סטודנטים ברובם. עדיין קטן מהמצופה, מאוד אינטימי כתוצאה, ולמי שהקדים להגיע וזכה לשבת מקדימה, זה כמעט אחד על אחד.

ההופעה נפתחת ללא טקסים מיותרים. בנאי, בחולצה שחורה וג'ינס, עולה על הבמה הקטנה ועימו אמיר צורף, גיבור גיטרה צנום, היחיד מהרכב הלהקה שמלווה את אביתר בסיבוב הנוכחי. "תן לשינוי לצמוח" הוא סיבוב מועדונים ופאבים קטן יותר מהופעות הענק עם הלהקה. ל-B-Bar זה התאים כמו כפפה. אביתר מתחיל בשיר החדש "אבא", שכנראה ייכנס לאלבומו הבא. "אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי", הוא שר בקולו הגבוה והנקי, ומתכוון כנראה לאבא-של-מעלה. זה לא סוד שאביתר בנאי חזר בתשובה, ומעל אלבומו האחרון "עומד על נייר" הוא מישיר מבט, בניגוד לעטיפות אלבומיו המטושטשות בעבר, חבוש כיפה ועטור זקן. הוא אמר בטלוויזיה פעם שבעולם יש שני סוגי אנשים: מחפשים ומוצאים. אביתר כבר מצא.

"השיר הכי יפה בארץ"
"אני רוצה לדבר אתכם... אבל אני לא מצליח לחשוב על מה לומר. אז אני אשיר". אביתר בנאי לא נחשב לאמן דברני במיוחד, מבטים ומלמולים מהווים את רוב קטעי המעבר בהופעותיו, אבל בלילה הזה, מול הקהל הקטן בסוף העולם, הוא נפתח. קצת. "כיף פה", הוא אומר לאחר ארבעה-חמישה שירים, ובזאת מסמן שהלילה הוא ידבר קצת יותר. ההופעה ממשיכה, בעיקר שירים מהאלבום האחרון ובלוני ניסוי לאלבום הבא. מקומן של הקלאסיקות מאלבום הבכורה, כגון "יש לי סיכוי" ו-"תתחנני אליי", אינו נפקד, כמו גם "אבות ובנים" המרגש, שזכה לתשומת לב מחודשת לאחרונה בעקבות סצנה בסרט "בופור" בה שר אותו חייל בלבנון. "זה השיר הכי יפה בארץ", הוא אומר ומבצע את "מעיין" של קורין אלאל. "וזה השיר הכי יפה בארץ" הוא אומר קצת יותר מאוחר ומבצע את "ואיך שלא" של אריאל זילבר. הקהל השבוי שר איתו, עוקב אחרי כל פיתול של כל עיקול של כל מילה. "חשבתי לא לשיר את השיר הבא", אביתר אומר בהרהור, "כי אין לי כוח. אבל חשבתי שזה מתאים... הרי יורים עלינו קסאמים", ופוצח בגרסה עליזה במיוחד של להיט הרדיו האירוני-מקאברי "כלום לא עצוב", שהופכת עד מהרה לשירה בציבור. "תאמינו בזה", הוא קורא בעליזות מעושה כשהקהל חוזר על הפזמון המוכר.

"יש סיבה".
"עכשיו אתם תעשו משהו", אביתר עוצר ומסתכל עלינו. הסיטואציה מתהפכת לרגע, אנחנו המופע פתאום, אביתר הוא הקהל. וקורה משהו שלא קרה בעבר: אביתר מדבר, ברציפות, משפטים שלמים. "תשאלו אותי משהו", הוא מבקש. כאילו האינטימיות הפתאומית הזאת באמצע המדבר חזקה ממנו והוא לא רוצה לעזוב בלי לתת לנו קצת יותר, רק עוד קצת. "השביתה סתלבט, אה?", הוא זורק, בלי הכנות, גם הוא מופתע. "אז מה, כולכם יוצרים אמנות?", הוא שואל, "זה חשוב... יצירתיות... זה חשוב לי גם". "למה הפסקת לשיר את תיאטרון רוסי?" שואל מישהו מאחורה ופוגע בעצב נסתר, שאלת השאלות, השיר הכואב, הכנה, והחשוף ביותר של אביתר, שנגנז בהופעות מאז הפך מואר. "יש סיבה", הוא עונה, ועוצר. "אבל זה אישי מדי. אז אני אשקר אם לא איכפת לך".

ההופעה נמשכת, ביצוע אחר ביצוע יפהפה, הישן והחדש והעתיד מתכנסים תחת אותה קורת סאונד, אביתר על הקלידים או האקוסטית או הבס ואמיר צורף מהדהד בחזרה על החשמלית הלבנה. בסוף מודה אביתר לצורף, ולשורה ארוכה של אנשים מההפקה והמועדון, מקפיד על פאוזה בין שם לשם, ברור כמה חשוב לו להכיר תודה. כשהוא מסיים אני מוסיף בקול קטן, "ולגאיידמק", והוא צוחק. את ההופעה הוא מסיים ב-"שיר בוקר", שיר מסורתי שאביו היה שר לו כילד, ובימים אלו הוא שר לבנו הקטן. הקלטה ישנה של אביו מלווה אותו לאורך כל הביצוע.

יצא לי לראות את אביתר מופיע לפני כשנתיים ב-"צוותא", ממש לאחר צאת האלבום האחרון, וכעת לאחר אינספור הופעות וביצועים הוא מבצע את השירים טוב יותר, למרות ההרכב המינימלי, ולובש את המוזיקה כאילו הייתה בגד ישן ומוכר. בולט בהעדרו הסינגל "הזאב והאיילה", ואביתר אינו מבצע כלל שירים מאלבומו השני והאקספרמנטלי "שיר טיול", אבל "מתנות" זוכה לסיום פאלסטו מהדהד, ו-"תחרות כלבים" ו-"פקק תנועה" זוכים לסולואי גיטרה חדשים-ישנים, כשאמיר צורף בורא בהם חיים על המקום. גם אביתר מאלתר קצת בשירה, בפריסטיילים קטנים ומתוקים של הקול הצלול שלו וגם בנגינה, איך שזה בא, מקצות האצבעות אל עור התוף ועד העונג הבא.


פורסם ב-16.5.07