יום שני, 23 בפברואר 2009

ואלס עם יאיר

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.
[flv:/videocontent/yrave3.flv 400 300]אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

[caption id="attachment_144" align="aligncenter" width="391" caption="הקרנה אחרונה לפני האוסקר."]סינמטק שדרות, הקרנה אחרונה לפני האוסקר.[/caption]

יום שישי, 20 בפברואר 2009

בוא הביתה, איש ציפור

לגלעד.

אתמול, מכללת ספיר.

יום שלישי, 17 בפברואר 2009

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?
bashir
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים - ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.
איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

[caption id="attachment_92" align="aligncenter" width="512" caption="ראשים מדברים"]ראשים מדברים[/caption]

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

[caption id="attachment_93" align="aligncenter" width="350" caption="ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com"]ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com[/caption]

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות - גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך - ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.