יום שלישי, 11 ביולי 2017

יורק, סטייפ, תל אביב: על הקשר הסמוי בין שניים מהשירים היפים ביותר של רדיוהד ו-R.E.M

בפוסט מאתמול, שעסק במובאות מיומן המסע של ת'ום יורק משלושה ימים קצרים בישראל ב-1995, הוזכרה בין השורות גם נוכחותו של מייקל סטייפ, מי שהופיע גם כן באותו ערב שלמה-לעזאזל-הייתי-בן-12-בו-למה, אחרי יורק וחבורתו, באצטדיון רמת גן. במהלך אותו ביקור היסטורי, ככל הנראה התהדקו הקשרים בין השניים באופן עמוק, ולא רק בעזרת הכימיקלים שביניהם. התוצאה הייתה גם שניים מהשירים הכי יפים שכתבו שניהם
יורק וסטייפ, 1995. צילום: greenplastic.com
הקשר בין ת'ום יורק ומייקל סטייפ, שני אייקוני רוק בזכות עצמם ושניים מהאחראים לחלק גדול מהמוזיקה האהובה עליי עד היום, החל ככל הנראה כשרדיוהד נבחרו לחמם את R.E.M. בחלק נכבד מהופעות מסע ההופעות Monster ב-1995, כולל בתל אביב. הוא נמשך ברמה החברית כך נראה גם לאחר מכן, וגם התבטא בהמשך בהשפעה אמנותית הדדית.

"אוקיי קומפיוטר" הקדים את הספין האלקטרוני של סטייפ עצמו, האלבום UP, בכשנה, למעשה חלק מהעבודה על שני האלבומים התרחשה כנראה במקביל. סטייפ סיפר בראיונות אז על התרשמותו מהיצירה של יורק וחבריו והתרומה של עולם הסאונד שבנו, לכיוונים החדשים שהתנסה בהם. התוצאה הייתה אלבום שונה לחלוטין בסאונד שלו עבור סטייפ, שהביא לעולם פנינים כמו Daysleeper ו-At My Most Beautiful. אבל מעבר לכך, יורק וסטייפ אחראים באופן ישיר ליצירה של אחד מהשירים הכי יפים, שכתב השני אי פעם. במקרה או שלא במקרה, באחד מהם גם מוזכרת תל אביב.


השיר הראשון מבין הצמד המחובר בחבל בלתי נראה, הוא אחד השירים הכי יפים-עצובים-אקזיסטנציאליסטים (ויש תחרות עזה בקטגוריה) שכתב אולי יורק מימיו, "How to Disappear Completely". לפי האגדה נוסף לשמו במקור גם ההמשך "And Never Be Found", ככה בשביל הכיף, להבטיח שכולם יבינו שזה עוד שיר שמח ועליז מבית היוצר של יורק. הלהקה הייתה אז בתקופת מסעות בלתי נגמרים בעולם, דיכאון והתקפי חרדה של יורק בדרכים, שנה לאחר תחילת שיא שהביא עמו אוקיי קומפיוטר, הובילה את פסטיבל גלסטנבורי וכשהגיעה לאירלנד וסוף המסע המתיש לא נראה באופק, הרים יורק טלפון לחברו הוותיק מימי תל אביב, סטייפ.

"התקשרתי אליו ואמרתי, 'אני לא יכול להתמודד עם זה', והוא אמר, 'תגיף את התריסים ותמשיך להגיד, 'I'm not here, this is not happening'". אותן מילים כנראה עזרו. הן הפכו בסופו של דבר לפזמון החוזר בשירו של יורק, שמצא את דרכו לאלבום המפנה שלאחר אוקיי, KID A.


That there, that's not me
I go where I please
I walk through walls
And float down the Liffey
I'm not here
This isn't happening
I'm not here, I'm not here

יורק צועד לאורך נהר הליפי האירי, וכמו שיעץ לו סטייפ חוזר על המנטרה המרגיעה, בשיר שכנראה מאוד ישמח-יעציב רבים אם יבוצע בהופעה הקרובה בישראל. סטייפ מצידו, באלבום Reveal שבא לאחר UP והמשיך את אותו קו רעיוני-מוזיקלי מבוסס אלקטרוניקה אוורירית בו החל, הפעם בגוונים מעט חמים יותר ממש כמו המעבר בצבעים השולטים בעטיפות אותם אלבומים, כלל את התשובה שלו. שיר שמהדהד בתוכו גם את אותה שיחת טלפון, מילות מפתח ברורות משמו ואילך, ומחווה ברורה לטעמי לשירו של יורק, המבוסס על המילים שתרם סטייפ לחייו קודם לכן. גם העיר הלא-באמת-לבנה בה בילו שניהם יחדיו במיטב הלחות, שיש למזרח התיכון להציע לכוכבי רוק בינלאומיים, זוכה לאזכור כאן. אותו שיר נקרא, בפשטות, Disappear. לפני כשנתיים מלאו עשרים שנה לאותה הופעה של שתי הלהקות ברמת גן, ובעמוד הפייסבוק של R.E.M. שהספיקה כבר להתפרק, העלה סטייפ זכרונות מאותו ביקור וסיכם: "רדיוהד היו להקת החימום... זה היה חתיכת ערב ובאמת חוויה בלתי נשכחת".


Lost, invisible, here
Tel Aviv and Agadir...
...Before I learned to see
The vanishing point appears
I looked for you and everywhere
I looked for you and everywhere
Tell me why you're here
I came to disappear
לוקחים את הבאסה בסבבה בתל אביב (כנראה). צילום: The King of Otters

יום ראשון, 9 ביולי 2017

"כאן 'קריפ' פרץ לראשונה, הרבה לפני אמריקה": יומן המסע של ת'ום יורק מישראל

באוקטובר 1995 פרסם ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד הבאה עלינו לטובה בעוד 10 ימים בדיוק, מעין יומן מסע קטן במגזין Q. היומן הקצרצר סקר בשברי אפיזודות את חוויותיו במהלך הטור העולמי שהביא את הלהקה גם לישראל - להופעה היסטורית ב-9 באוגוסט באצטדיון רמת גן, עם לא אחרת מאשר R.E.M. בכבודה ובעצמה המוזכרת גם כן ביומן (לה הייתה זו ההופעה הראשונה וגם האחרונה במקומותינו).


אז על מה התמקח ת'ום בשוק הפשפשים ביפו עם קשישה עצבנית? מה היה אחד מהרגעים המביכים בחייו שהתרחש דווקא בישראל? מה שאלה היפיפיה על החוף בתל אביב, ומה נתן מייקל סטייפ לת'ום ולג'וני גרינווד "לקחת" לפני ההופעה? התשובות, או חלקן, כאן, בחלק המסכם של היומן לגליון זה, שעוסק בתל אביב:

יום שני, 7 באוגוסט, סיציליה\תל אביב 
5:30 בבוקר. עוזב את המלון לשדה התעופה.
9 בבוקר. טס לרומא. מחכה כשלוש שעות. מתפכח. מאבד הכרה. קורא במגזין שעברו שישה חודשים מאז שנעלם ריצ'י מאניק.
אחת בצהריים. עולה למטוס. ואז אומרים לרדת מהמטוס כי יש עיכוב של שלוש שעות. מקיא באסלה.
4 אחה"צ. מגיע לתל אביב. שעה בביקורת דרכונים. נוסע לאצטדיון לצילומי תמונות ושני ראיונות רדיו. רועד. מתקשה להתמקד.

יום שלישי, 8 באוגוסט, תל אביב 
כאן "קריפ" פרץ לראשונה. הרבה לפני אמריקה. זה היה לפני שנתיים ויותר מכך. זכרונות מלאי חיבה מציפים אותי בחזרה מהפעם הראשונה שהותקפתי על ידי ההמון.
עושה מסיבת עיתונאים. דברים רגילים. אני תמיד מרגיש כמו פוליטיקאי.
"אתם חושבים שהשתניתם כבני אדם מהפעם האחרונה שהייתם כאן?"
"כן. אני כבר לא מרגיש בן אדם".
יוצא לכיוון תחנות הרדיו המרכזיות שמנוהלות על ידי צעירי הצבא. אחרי גיל 18, כולם חייבים להצטרף, בנים לשלוש שנים, בנות לשנתיים. יש שלט המורה על תספורות כל זמן קבוע. מנגן קצת דברים אקוסטיים עם ג'וני וזה גורם ליום להראות בעל ערך. אחר כך, אני מתמקח עם אישה זקנה מטורפת בשוק הפשפשים ביפו על כובע גמיש ענק ומעיל גשם. בסופו של דבר אני קונה את שניהם. מושלם לטמפרטורה של 43 מעלות.
ארוחה בערב עם R.E.M. אחד מהרגעים המביכים בחיי קורה כשנערה ניגשת אלינו במסעדה ומבקשת את החתימה שלי במקום את זו של אדון סטייפ. אני מסתיר את פניי בממחטה במשך חמש דקות. ואז מכונת ההאבל באבל מגיעה. היא אמורה לעזור לעיכול. אבל היא רק גורמת לי להרגיש מוזר.

יום רביעי, 9 באוגוסט, תל אביב
ההאבל-באבל עדיין גורמת לי לכל מיני כאבים. הולך לים ואישה יהודיה יפהפיה באופן שובר לב מגיעה בבגד ים ושואלת אם אני ת'ום יורק. בהתחשב בשורטס שאני לובש אני שוקל להכחיש הכל. היא מסתכלת עליי מלמעלה למטה ואני מרגיש כאילו צומצמתי לגודל החול. אני עונה בשקט, כן, וצופה בה נעלמת, סקרנותה הושבעה.
מרגיש אפילו יותר מוזר מאשר כשהתעוררתי, אז מהלך חזרה למרות החשש למכת שמש. למרות הפחדים מראש שייתכן ובושל, בכל אופן, אני מרגיש הססן לגבי חבישת הכובע היהודי האורתודוקסי, הרכישה מאתמול. במיוחד בחוף הים.
זה כן מכת שמש! עכשיו אני מרגיש כמו זקן מאוד חולה. אני פוגש את מר סטייפ שנותן לי ולג'וני את מה שהוא קורא לו "חיזוק אורגני". זה לא ספיד, הוא אומר. הוא רותח כי איזה בחור פפראצי עוקב אחריו, מצלם כל תזוזה שלו. מאחורי הקלעים בהופעה נראה כאילו כל החברות והמשפחות של כל מי שעובד שם הגיע. המאבטחים דורשים חתימות מכל מי שעובר. בלונדינית ארוכת רגליים שואלת אותי האם אני מכיר את הלהקה. נראה שהיא מאוד כועסת מכך שאף אחד מ-R.E.M. לא הציע לשכב איתה עדיין. אני לא יכול לחשוב על תשובה והולך משם.
לפתע, במהלך ההופעה, החומר של מייקל מתחיל להשפיע באופן מעלף. אני מרגיש כאילו חוברתי ישירות תוך לוח הבקרה המרכזי. אז, בעודי מנסה ללכת בסוף אני מבין שאני בקושי יכול לזוז ותוהה בפאניקה קלה מה עשיתי לעצמי. נראה שכל העולם עובר בסלואו מושן. יתרת הערב היא גהינום ואני לא מצליח לעשות שום דבר חוץ מלהאנח. הדבר האחרון שאני זוכר הוא ג'וני אומר שהוא נוסע ללבנון בג'יפ. אוקיי, אני אומר.