יום שבת, 31 בינואר 2009

דוס מכה שנית

אחרי שחדשות ערוץ 2 חשפו (via עידוק) את ההאקר החרדי "דוס" שהתנכל לשרתי אתר מפלגת "ישראל ביתנו", מכה הפטיש העברי בשרתים של DreamHost, ספק בו מתארחים אתר זה ולא מעט בלוגים ישראליים אחרים. לשירות האחסון הזה הגעתי לפני שנה-שנתיים, כמו אחרים יש להניח, מהפניה באתר של מחייה הוורדפרס העברי יניב רן הרטשטיין, שגם מתארח שם. עד היום, יש לציין, הכול עבד מצויין.

אז, דוס. שישי בלילה. שבת כבר, אפילו. עכשיו פורצים? מה עם קצת שמירה על השבת? מה עם קצת אהבת לרעך כמוך? מה עם קצת לתת לי פאקינג לשמור טיוטה?

לקרוע את הבתים האלה

סרטים, בנוסף לאהבתי לקולנוע עצמו, תמיד היו מבחינתי מקור נהדר למוזיקה. "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kiss Me", של U2, היה מוצלח ובאטמני בהרבה, לדעתי, מהסרט שהוליד אותו. בכלל, מוזיקאים פופולריים בולטים שעובדים בתעשיית הקולנוע אינם מחזה נדיר ונראה שטוב שכך. חלקם תורמים יותר מרק שיר. ג'וני גרינווד לבית רדיוהד, לפני דודו טסה, הלחין את הפסקול ל-"בסוף יהיה דם" הכמעט-זוכה אוסקר. ביורק רקחה פסקול מופלא ל-"רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר (גם בזכות ת'ום יורק), ואדי ודר הלחין את הפסקול המוצלח של "Into the Wild" (פספוס גדול של מפיצי הסרטים בארץ). סקין, האמת, אולי קצת פחות מעניינת את רוב העולם מאז פירוקה של סקאנק אנאנסי, אחד מההרכבים הכי אנדר-מוערכים בניינטיז לטעמי, שדווקא זכו להצלחה אירופאית (וישראלית. הם אפילו הופיעו ב-"עיר הנוער" בחיפה). אבל היא לא הפסיקה לעניין אותי. אז אפשר להבין שהייתי סקרן כששמעתי שיש לה שיר חדש שאני לא מכיר, ועוד יותר סקרן כשהבנתי שזה שיר פסקול-י.

השיר, "Tear Down These Houses", היה מועמד לפרס האוסקר האיטלקי (הם קוראים לו הפרס ע"ש דויד די דונטלו). השם שלו גרם לי בהתחלה לרפרנס קל למלחמה האחרונה. ויש בזה משהו, כי זו עוד בלדת רוק עם הקול האגרסיבי והמזוהה הזה של סקין (אם כי, מאז הסקאנק, היא קצת התרככה). מי שעקב בשנים האחרונות ראה שהיא שחררה עד היום שני אלבומי סולו, שהכילו אי-אילו פנינים, אבל בשורה התחתונה לא באמת סיפקו את הפאנץ' והאטיטיוד של ימי הלהקה. אז גם השיר הזה לא באמת נוסק לגבהים של "Weak" או "Brazen" (או לשפל של "Pickin on Me", שיר נפלא ודי אנונימי מהאלבום השני של הלהקה) אבל משהו, בחריקה הקטיפתית הזו של הקול של סקין, פשוט עושה לי נעים. משהו כמעט נוסטלגי. הקליפ עצמו גרם לי לרגע לפלאשבק לזה של "Secretly", מאלבומה האחרון של להקת-האם, אבל הפעם זה לא קליפ עם סרט רקע מומצא, אלא כמובן קטעים מהסרט האיטלקי "Parlami D'amore" שבפסקולו כלול השיר.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

בלונדינית וארבע קושיות

דברים שקורים בזמן שאתה ישן.

1. מייל ששיגר בשעות הקטנות של הלילה \ בוקר איתמר כהן, לשרת החוץ הנוכחית \ ראש הממשלה בפוטנציה, ציפי לבני:
שלום לכבוד שרת החוץ.
אבקש את תשובותייך לארבע השאלות שמופיעות כאן.
בכבוד רב,
איתמר כהן (אופנן)
מכותבים למייל זה:
עבודה שחורה;
עיתונאים מגל"צ, רשת ב', ערוץ 2, "דה מארקר" ו"מעריב";
בלוגרים ואזרחים מרשימת התפוצה שלי.


"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)

ניתן רק לחכות ולראות אם היא אכן תענה לו (יס, she can). בינתיים, אם בא לכם להפציץ את שרת החוץ בקושיות משלכם, או סתם ספאם בריא, אלו הן כתובות המייל הרלוונטיות (לחיקוי שלה ב-"ארץ נהדרת" יש כתובת משלו @מאקו, כמובן).

2. ולפוליטיקאי אחר שיענה בקרוב על שאלות. ניצן הורוביץ אמור היה להגיע לסינמטק שדרות בזמן עופרת יצוקה, להרצאה במסגרת "חברה בעם", בעקבות הסרט "וול-E". אבל כשהתותחים רועמים המקרינים בורחים, והאירוע בוטל. עכשיו יש תאריך חדש: 1.2.09, שבע וחצי. בואו לראות את הרובוט הקטן והחמוד עם המסרים הירוקים והמודעות לאיכות הסביבה (ואת וול-E גם).

קלפי למיחזור הצבעות משנים קודמות יוצב בכניסה לסינמטק

פאק, יש לו ניוברי

אחרי הפאקינג הוגו והפאקינג נביולה, מגיע תורה של מדליית ניוברי. רק שהפעם, זו ספרות ילדים, אז מצנזרים, גם אם אתה ניל פאקינג גיימן.
הסופר\יוצר-קומיקס\תסריטאי הבריטי, איש רהוט, מנומס ומנוסח-היטב בימים שכתיקונם, שנוטה לקלל רק בעת קבלת פרסים ספרותיים חשובים, מתאר ביומן שלו את מחשבותיו ברגע קבלת ההודעה (תרגום חופשי):
אתה על רמקול בשיחת טלפון עם לפחות 14 מורים וספרניות ואנשים נהדרים וחכמים וטובים שכאלה, חשבתי. אל תתחיל לקלל כמו אז כשזכית בהוגו. זו הייתה מחשבה חכמה, שכן אחרת היו עולות קללות אדירות, עצומות, ובנות-ארבע-אותיות. כלומר, בשביל זה הן קיימות. נראה לי שאמרתי, "כוונתך שהיום יום שני?".
...
(מרילי-הסוכנת-שלי: "לא קיללת, נכון?", אני: "לא.", היא: "או יופי").

"ספר בית הקברות" (The Graveyard Book), ספרו האחרון של ניל גיימן, זיכה אותו בפרס הנחשב בעולם ספרות הילדים. הפרס, הניתן על-שם ג'ון ניוברי, מו"ל בן המאה ה-18 שפרסם ספרי נוער (ותודה לויקי), מוענק על-ידי ה-ALA, התאחדות הספריות של אמריקה. גיימן הסביר את חשיבות הרגע המסויים הזה עבורו: חבורה של ספרנים וספרניות מסתכלים על הספר הקטן שהוא כתב ומכריזים שהוא ראוי "For the ages". לעידנים. חדווה קלינהנדלר מ-"בלי ניקוד, בלוג ספרותי", קראה את זה קצת אחרת:
תגובתו הנלהבת של הסופר:

"מעולם לא חשבתי שאזכה בניוברי. הפרס הזה הוא פרס שמביא איתו הכרה ומיסוד, במובן הטוב ביותר של המילה. כשיש לך פרס כזה, ספרנים מציעים את הספר ואומרים `הנה ספר שמתאים לגיל הזה`. ואני הרי כבר רגיל כל כך לעבוד בשוליים, וגם ליהנות מכך."

לא נורא, הכוונות ודאי היו טובות. ותבקרו שם לרגע בכל זאת, היא אימבדה וידאו-טריילר ספרותי קטן ונחמד בהקראתו של גיימן, לאותו ספר זוכה ניוברי.

בינתיים, בראיון שנתן גיימן ל-Today Show, הוא הספיק גם לגלות לעולם שאת הסרט לפי "ספר בית הקברות" יביים ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), אחד שכבר יודע דבר או שניים על אל-מתים. הרבה לפני כן, יגיע "קורליין" למסך הגדול. יש למה לחכות.

כאן ניתן לשמוע את גיימן מקריא את "The Graveyard Book".]

[*עדכון: מסתבר שהוא כן קילל, בסופו של דבר]

[caption id="attachment_22" align="alignnone" width="350" caption="מתוך "The Graveyard Book". אייר: דייב מק'קין"]מתוך "The Graceyard Book", אייר: דייב מק'קין[/caption]

אני חושב שלזה מתכוונים כשאומרים 'בטא'

כן, העיצוב לא מושלם עדיין, ואני לא באמת יודע CSS כמו שהייתי רוצה, ולא תרמתי את הערך "לרלורים" למאגר של דורבנות, או הצגתי את עצמי כראוי, ואין הרבה סיכוי שמישהו יקרא את זה, גם ככה, בינתיים. אבל אם אני אמשיך לחשוב על מה הנושא המושלם לפוסט הראשון, אני לא אכתוב אותו אף פעם. אלא אם כן, כמובן, אני כותב אותו עכשיו.

אז את הבייסיק לגביי ניתן לקרוא בפינה הימנית העליונה של המסך. השאר, קישורים, אודות, שיפצורים טכניים וווידג'טים מיותרים, יגיעו אני מניח עם הזמן.

וולקאם טו מיי האמבל דומיין. הוא קטן ורחוק ולא מקבל הרבה שמש, עדיין, אבל הוא לגמרי שלי והוא לגמרי כאן.

לט דה לרלורים בגין.

[caption id="attachment_11" align="alignnone" width="300" caption="לרלורים. אילוסטרציה."]חפש את בועת הטקסט של 'לרלורים' באילוסטרציה הבאה[/caption]