יורק, סטייפ, תל אביב: על הקשר הסמוי בין שניים מהשירים היפים ביותר של רדיוהד ו-R.E.M

בפוסט מאתמול, שעסק במובאות מיומן המסע של ת'ום יורק משלושה ימים קצרים בישראל ב-1995, הוזכרה בין השורות גם נוכחותו של מייקל סטייפ, מי שהופיע גם כן באותו ערב שלמה-לעזאזל-הייתי-בן-12-בו-למה, אחרי יורק וחבורתו, באצטדיון רמת גן. במהלך אותו ביקור היסטורי, ככל הנראה התהדקו הקשרים בין השניים באופן עמוק, ולא רק בעזרת הכימיקלים שביניהם. התוצאה הייתה גם שניים מהשירים הכי יפים שכתבו שניהם

יורק וסטייפ, 1995. צילום: greenplastic.com

הקשר בין ת'ום יורק ומייקל סטייפ, שני אייקוני רוק בזכות עצמם ושניים מהאחראים לחלק גדול מהמוזיקה האהובה עליי עד היום, החל ככל הנראה כשרדיוהד נבחרו לחמם את R.E.M. בחלק נכבד מהופעות מסע ההופעות Monster ב-1995, כולל בתל אביב. הוא נמשך ברמה החברית כך נראה גם לאחר מכן, וגם התבטא בהמשך בהשפעה אמנותית הדדית.

"אוקיי קומפיוטר" הקדים את הספין האלקטרוני של סטייפ עצמו, האלבום UP, בכשנה, למעשה חלק מהעבודה על שני האלבומים התרחשה כנראה במקביל. סטייפ סיפר בראיונות אז על התרשמותו מהיצירה של יורק וחבריו והתרומה של עולם הסאונד שבנו, לכיוונים החדשים שהתנסה בהם. התוצאה הייתה אלבום שונה לחלוטין בסאונד שלו עבור סטייפ, שהביא לעולם פנינים כמו Daysleeper ו-At My Most Beautiful. אבל מעבר לכך, יורק וסטייפ אחראים באופן ישיר ליצירה של אחד מהשירים הכי יפים, שכתב השני אי פעם. במקרה או שלא במקרה, באחד מהם גם מוזכרת תל אביב.


השיר הראשון מבין הצמד המחובר בחבל בלתי נראה, הוא אחד השירים הכי יפים-עצובים-אקזיסטנציאליסטים (ויש תחרות עזה בקטגוריה) שכתב אולי יורק מימיו, "How to Disappear Completely". לפי האגדה נוסף לשמו במקור גם ההמשך "And Never Be Found", ככה בשביל הכיף, להבטיח שכולם יבינו שזה עוד שיר שמח ועליז מבית היוצר של יורק. הלהקה הייתה אז בתקופת מסעות בלתי נגמרים בעולם, דיכאון והתקפי חרדה של יורק בדרכים, שנה לאחר תחילת שיא שהביא עמו אוקיי קומפיוטר, הובילה את פסטיבל גלסטנבורי וכשהגיעה לאירלנד וסוף המסע המתיש לא נראה באופק, הרים יורק טלפון לחברו הוותיק מימי תל אביב, סטייפ.

"התקשרתי אליו ואמרתי, 'אני לא יכול להתמודד עם זה', והוא אמר, 'תגיף את התריסים ותמשיך להגיד, 'I'm not here, this is not happening'". אותן מילים כנראה עזרו. הן הפכו בסופו של דבר לפזמון החוזר בשירו של יורק, שמצא את דרכו לאלבום המפנה שלאחר אוקיי, KID A.

That there, that's not me
I go where I please
I walk through walls
And float down the Liffey
I'm not here
This isn't happening
I'm not here, I'm not here

יורק צועד לאורך נהר הליפי האירי, וכמו שיעץ לו סטייפ חוזר על המנטרה המרגיעה, בשיר שכנראה מאוד ישמח-יעציב רבים אם יבוצע בהופעה הקרובה בישראל. סטייפ מצידו, באלבום Reveal שבא לאחר UP והמשיך את אותו קו רעיוני-מוזיקלי מבוסס אלקטרוניקה אוורירית בו החל, הפעם בגוונים מעט חמים יותר ממש כמו המעבר בצבעים השולטים בעטיפות אותם אלבומים, כלל את התשובה שלו. שיר שמהדהד בתוכו גם את אותה שיחת טלפון, מילות מפתח ברורות משמו ואילך, ומחווה ברורה לטעמי לשירו של יורק, המבוסס על המילים שתרם סטייפ לחייו קודם לכן. גם העיר הלא-באמת-לבנה בה בילו שניהם יחדיו במיטב הלחות, שיש למזרח התיכון להציע לכוכבי רוק בינלאומיים, זוכה לאזכור כאן. אותו שיר נקרא, בפשטות, Disappear. לפני כשנתיים מלאו עשרים שנה לאותה הופעה של שתי הלהקות ברמת גן, ובעמוד הפייסבוק של R.E.M. שהספיקה כבר להתפרק, העלה סטייפ זכרונות מאותו ביקור וסיכם: "רדיוהד היו להקת החימום... זה היה חתיכת ערב ובאמת חוויה בלתי נשכחת".

Lost, invisible, here
Tel Aviv and Agadir...
...Before I learned to see
The vanishing point appears
I looked for you and everywhere
I looked for you and everywhere
Tell me why you're here
I came to disappear

לוקחים את הבאסה בסבבה בתל אביב (כנראה). צילום: The King of Otters

"כאן 'קריפ' פרץ לראשונה, הרבה לפני אמריקה": יומן המסע של ת'ום יורק מישראל

באוקטובר 1995 פרסם ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד הבאה עלינו לטובה בעוד 10 ימים בדיוק, מעין יומן מסע קטן במגזין Q. היומן הקצרצר סקר בשברי אפיזודות את חוויותיו במהלך הטור העולמי שהביא את הלהקה גם לישראל - להופעה היסטורית ב-9 באוגוסט באצטדיון רמת גן, עם לא אחרת מאשר R.E.M. בכבודה ובעצמה המוזכרת גם כן ביומן (לה הייתה זו ההופעה הראשונה וגם האחרונה במקומותינו).

אז על מה התמקח ת'ום בשוק הפשפשים ביפו עם קשישה עצבנית? מה היה אחד מהרגעים המביכים בחייו שהתרחש דווקא בישראל? מה שאלה היפיפיה על החוף בתל אביב, ומה נתן מייקל סטייפ לת'ום ולג'וני גרינווד "לקחת" לפני ההופעה? התשובות, או חלקן, כאן, בחלק המסכם של היומן לגליון זה, שעוסק בתל אביב:

יום שני, 7 באוגוסט, סיציליה\תל אביב 

5:30 בבוקר. עוזב את המלון לשדה התעופה.
9 בבוקר. טס לרומא. מחכה כשלוש שעות. מתפכח. מאבד הכרה. קורא במגזין שעברו שישה חודשים מאז שנעלם ריצ'י מאניק.
אחת בצהריים. עולה למטוס. ואז אומרים לרדת מהמטוס כי יש עיכוב של שלוש שעות. מקיא באסלה.
4 אחה"צ. מגיע לתל אביב. שעה בביקורת דרכונים. נוסע לאצטדיון לצילומי תמונות ושני ראיונות רדיו. רועד. מתקשה להתמקד.

יום שלישי, 8 באוגוסט, תל אביב 

כאן "קריפ" פרץ לראשונה. הרבה לפני אמריקה. זה היה לפני שנתיים ויותר מכך. זכרונות מלאי חיבה מציפים אותי בחזרה מהפעם הראשונה שהותקפתי על ידי ההמון.
עושה מסיבת עיתונאים. דברים רגילים. אני תמיד מרגיש כמו פוליטיקאי.
"אתם חושבים שהשתניתם כבני אדם מהפעם האחרונה שהייתם כאן?"
"כן. אני כבר לא מרגיש בן אדם".
יוצא לכיוון תחנות הרדיו המרכזיות שמנוהלות על ידי צעירי הצבא. אחרי גיל 18, כולם חייבים להצטרף, בנים לשלוש שנים, בנות לשנתיים. יש שלט המורה על תספורות כל זמן קבוע. מנגן קצת דברים אקוסטיים עם ג'וני וזה גורם ליום להראות בעל ערך. אחר כך, אני מתמקח עם אישה זקנה מטורפת בשוק הפשפשים ביפו על כובע גמיש ענק ומעיל גשם. בסופו של דבר אני קונה את שניהם. מושלם לטמפרטורה של 43 מעלות.
ארוחה בערב עם R.E.M. אחד מהרגעים המביכים בחיי קורה כשנערה ניגשת אלינו במסעדה ומבקשת את החתימה שלי במקום את זו של אדון סטייפ. אני מסתיר את פניי בממחטה במשך חמש דקות. ואז מכונת ההאבל באבל מגיעה. היא אמורה לעזור לעיכול. אבל היא רק גורמת לי להרגיש מוזר.

יום רביעי, 9 באוגוסט, תל אביב

ההאבל-באבל עדיין גורמת לי לכל מיני כאבים. הולך לים ואישה יהודיה יפהפיה באופן שובר לב מגיעה בבגד ים ושואלת אם אני ת'ום יורק. בהתחשב בשורטס שאני לובש אני שוקל להכחיש הכל. היא מסתכלת עליי מלמעלה למטה ואני מרגיש כאילו צומצמתי לגודל החול. אני עונה בשקט, כן, וצופה בה נעלמת, סקרנותה הושבעה.
מרגיש אפילו יותר מוזר מאשר כשהתעוררתי, אז מהלך חזרה למרות החשש למכת שמש. למרות הפחדים מראש שייתכן ובושל, בכל אופן, אני מרגיש הססן לגבי חבישת הכובע היהודי האורתודוקסי, הרכישה מאתמול. במיוחד בחוף הים.
זה כן מכת שמש! עכשיו אני מרגיש כמו זקן מאוד חולה. אני פוגש את מר סטייפ שנותן לי ולג'וני את מה שהוא קורא לו "חיזוק אורגני". זה לא ספיד, הוא אומר. הוא רותח כי איזה בחור פפראצי עוקב אחריו, מצלם כל תזוזה שלו. מאחורי הקלעים בהופעה נראה כאילו כל החברות והמשפחות של כל מי שעובד שם הגיע. המאבטחים דורשים חתימות מכל מי שעובר. בלונדינית ארוכת רגליים שואלת אותי האם אני מכיר את הלהקה. נראה שהיא מאוד כועסת מכך שאף אחד מ-R.E.M. לא הציע לשכב איתה עדיין. אני לא יכול לחשוב על תשובה והולך משם.
לפתע, במהלך ההופעה, החומר של מייקל מתחיל להשפיע באופן מעלף. אני מרגיש כאילו חוברתי ישירות תוך לוח הבקרה המרכזי. אז, בעודי מנסה ללכת בסוף אני מבין שאני בקושי יכול לזוז ותוהה בפאניקה קלה מה עשיתי לעצמי. נראה שכל העולם עובר בסלואו מושן. יתרת הערב היא גהינום ואני לא מצליח לעשות שום דבר חוץ מלהאנח. הדבר האחרון שאני זוכר הוא ג'וני אומר שהוא נוסע ללבנון בג'יפ. אוקיי, אני אומר.

כמו ז'אן ד'ארק חוזרת, מבקשת עוד: גארבג' בשוני - ביקורת

כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.

#garbage #live That's more fucking like it

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 11:14am PDT

אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.

גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".

#shirleymanson #garbage #live and #spectacular

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 11:35am PDT

שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.

המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.

וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.

A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.

#garbage #bleedlikeme #live #version20 #closeup #israel

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 12:09pm PDT

Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).

הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.

בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.

לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.

#garbage #crushno1 #finale #live #israel

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 12:44pm PDT

אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.

כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.

גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.

לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.

הופעה מתה: על מופע המחצית - או מחצית המופע - של סיה

בדרך הבלתי נגמרת תוך כדי רחצה לא רצונית בעננת הזיעה שהיא תל אביב, מחוץ לשערי מתחם ההופעה של סיה בפארק הירקון, יושבים זוגות וחבורות על כסאות נוחים עם בירה מתומחרת בשפיות, שהביאו מהבית. הם רק ישמעו את המופע מרחוק, לא יראו כלום, לא ירגישו באמת שהם שם. בכך, בלי לדעת, הם יישרו מראש קו עם מרביתם של עשרות אלפי הבאים הערב להופעה, למעט החלק המעצבן הזה של פרידה משלושת מאות ומשהו שקלים.

ביום שני כתבתי כאן על כך שצפוי מופע באורך של פחות משעה. לחברים הבטחתי, שלמרות שזה לא לעניין שנמכרה לקהל הופעה שתוכננה עבור פסטיבלים (גם אם נמכרה לעוד כמה מקומות בעולם ככה, בפני עצמה), בלי להבהיר לו שהוא מגיע למופע קצר, אבל עם זאת - אני בטוח שכל שיר יהיה פצצה. קניתי הרי מראש כרטיס, כי אני אוהב את סיה, נכון, יותר זו של לפני עשור, אבל גם של לפני אלבום. מה שלא חשבתי עליו הוא התרחיש הבלתי הגיוני בעליל, שבמסגרתו ההופעה של סיה, לא תכלול את סיה עצמה.

כן, מי שקצת מתעניין יודע שהיא מתרחקת מעין המצלמות והיה ידוע מראש שהיא תופיע בליווי רקדנים, עם דגש כבד על וידאו ארט שילווה את ההופעה. אף אחד לא ציפה למשהו אחר. הכל טוב ויפה. אלא שוידאו ארט מוקרן, ככלל, מאחורי האמן, בזמן שהמסכים הגדולים מבצעים את תפקיד ברירת המחדל של מי שלא הצליח להתקרב מספיק, או לשלם מספיק כדי להתקרב, לבמה. קרי, להציג מה מתרחש עליה. זה לא קרה הלילה בפארק הירקון.

אחד אחרי השני, כמו במחזה ידוע ועייף, עלו השירים הידועים מראש. על המסכים הופיעה מאדי זיגלר, שכמו סיה, לא באמת נכחה על הבמה של פארק הירקון. ברכבת מאוחר יותר, אני אשמע חבורת ילדות מאושרות שהן ראו את מאדי ואאלץ להסביר להן שמכרו להן אשליה. על האפקט הזה, כנראה, בנתה ההפקה, שהניחה שמרבית הקהל לא יבחין שמדובר בקליפים מקצועיים שהופקו מראש, היות וההתרחשות על הבמה עשתה הכל כדי לחקות אותם.

וחיקוי הוא מילת המפתח בכל הקשור ללילה הזה. מלאכותיות מועצמת במסווה אמנותי, שלא הצליח לכסות על האמת בשטח. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר טבע בין היתר את המונח "סימולקרה", שמדבר על חיקויים ועל סמלים של "הדבר האמיתי", שאינם הדבר האמיתי, ואותם אנו צורכים במקומו, לעתים, בהעדרו. הערב הופיעה בפני עשרות אלפי ישראלים סימולקרה מאוד מוצלחת של סיה.

ואפרופו הגולדן רינג, הוא היה נשיקת המוות, ווידוא ההריגה של הלילה הזה. מתחם ענק, גדול מכל גולדן רינג שראיתי בעבר, שרק מרכזו היה מלא, באנשים דוממים למדי. לאחר סיום כל שיר, רחש מחיאות הכפיים וההתלהבות בקהל היה כל כך מינורי, שהוא נשמע כמו הקלטה שמגיעה מהבמה לרגע. רק אחרי שנדליר, שרוב הקהל לא הבין שהוא גם הפינאלה וגם ההדרן בכרטיס אחד מתומחר בקפידה, הקהל מעט נרעש. ואז המתין שם, תמים שכמותו, לקול צחוקה של סיה הרואה והאינה נראית.

כשהבנתי לאן נקלעתי וראיתי את כמויות האנשים שנוהרים החוצה עם פרצופים עגומים, חשבתי לצאת גם, אבל הייתי חייב לדעת אם ההפקה שיקרה ביודעין גם לגבי פלייליסט ההופעה, שכאמור "אינו סופי". היות והדבר היחיד שבאמת הופיע היה סט של 13 קליפים הלילה, הרי שההפקה ידעה מלכתחילה - ולפי עדויות גם פרסמה כי אורך המופע יעמוד על 56 דקות בלו"ז עבודה של עובדים שונים שנשכרו לעבוד במסגרת האירוע במתחם - ופשוט שיקרה. למה? כי הם כבר שילמו על הופעת פסטיבל, ועכשיו הם יכולים למכור אותה כקונצרט לעשרות אלפים בפארק.

ולמרות שאחרי הלילה הזה, ייקח לי קצת זמן לחזור לשמוע משהו של סיה, היא עצמה לא באמת אשמה. זו כאמור הופעה באורך שהוא סטנדרט של פסטיבלים. היא לא אחראית על שיווק האירוע, שהסתבר כהופעה שאינה מתאימה ב-DNA שלה לפארק הירקון. האירוע תוכנן מראש ללייב פארק ונראה שההפקה הייתה צריכה להשאיר אותו סולד אאוט ל-14 אלף איש כמו שתוכנן, בלייב פארק, ואז אולי מישהו היה נהנה ממחצית המופע הזו, גם מחוץ לגבולות הגולדן רינג.

גם בהופעות פחות מוצלחות, ישנו לעתים רגע גואל אחד, מתוק, שבשבילו הכל היה שווה. רגע כזה לא הגיע לצערי הלילה בהופעה של מי שאהבתי כבר מעל עשור, בזכות אלבומים קטנים וצרובים בלב, שלא עסקו בשואו בכלל. מבחינתי, על מסך אחד מבין כולם, לרגע אחד, גם לראות פיאה ופה של אישה מבוגרת זז, שר, היה נותן לזה אפקט של הופעה חיה. ההופעה הטכנוקרטית של סיה, למרבה הצער, הייתה מתה עוד לפני שהתחילה. החלק המעצבן הוא, שכל הזמן הזה, ה"רופאים" ידעו ושתקו, רק כדי שנשלם את החשבון.

הולכים ל-SIA בפארק? היכונו להופעה של פחות משעה

סיה ומאדי זיגלר - שלא תגיע לפארק הירקון.

ב-11.8, חמישי הקרוב, אחרי ביטולים של פארל וויליאמס ונטלי אימברוליה, בין היתר, תופיע בפארק הירקון סיה פרלר האוסטרלית, מי שלפני מעל עשור הייתה נחלתם של חובבי אינדי אלקטרו עדין וחכם, והפכה למכונת המנונים מטילת יהלומים בשנים האחרונות. תופעת פופ בזכות עצמה, שחצתה מזמן את הגבולות לזרועות המיינסטרים, ואין שום סיכוי שתבוטל הופעתה בשל מכירות כרטיסים דלות. מסיבה זו האמנית שלפני עשור זכתה בישראל לפחות תפוצה מג'וג'י ברי, נדדה מהלייב פארק בראשון עד ערבות צפון תל אביב.

פעמים רבות לקראת הופעות חיות מבטיחים לנו האנשים שמאחורי ההפקה כי האמן המדובר מכין "משהו מיוחד לקהל הישראלי". בדר"כ מסתבר בדיעבד שאמנים שמגיעים לכאן לא מרגישים צורך לשנות את הרגלי הטורינג הרגילים שלהם – יש את אלו שמשנים סטליסט כל הופעה, ואלו שמבצעים בדיוק את אותם נאמברים כל ערב, וכל הוואריאציות שבאמצע.

אלא שבגזרה זו של בחירת וכמות השירים, ככל הנראה צפויה אכזבה מסוימת לבאי פארק הירקון בחמישי הקרוב. עיון בסטליסט, רשימת שירי ההופעה מסבב ההופעות האחרונות של סיה, מראה כי מדובר במופע סגור מראש במרבית המכרעת של המקרים, בו ינוגנו 13 שירים ידועים מראש – מרביתם מהאלבום האחרון והחלש ביותר של סיה, "This Is Acting", המורכב משאריות מוזיקליות שכתבה עבור אחרים, שאמרו לא תודה. להלן הרשימה:

1.       Alive

2.       Diamonds

3.       Cheap Thrills

4.       Big Girls Cry

5.       Bird Set Free

6.       Reaper

7.       One Million Bullets

8.       Elastic Heart

9.       Unstoppable

10.   Breathe Me

11.   Move Your Body

12.   Titanium

13.   Chandelier

כמו שאפשר לראות בנוסף ל-7 שירים מהאלבום האחרון, מבצעת סיה את "Breathe Me", השיר שבגללו התאהבתי בה באופן אישי לפני מעל עשור, את שיתוף הפעולה עם דייויד גואטה, "טיטאניום", ומקנחת, איך לא עם "שנדליר", מהאלבום הקודם, ממנו יבוצעו גם הסינגלים "Elastic Heart" ו-"Big Girls Cry". מדובר ברשימה שרובה להיטים, גם לאלו מאיתנו שפחות מחבבים את האלבום החדש, אבל מדובר בממוצע בשירים בני 3.5 דקות, מה שמביא אותנו, על פניו – להופעה באורך של פחות משעה.

הבעיה נובעת מכך שסיה נמצאת בסיבוב שעיקרו הופעות בפסטיבלים, בהם היא אמורה לתת סט של פחות משעה לצד שמות גדולים כמוה או גדולים ממנה, כחלק מתמהיל פסטיבלי של המון הופעות קטנות יותר. הבעיה עם זה? קודם כל תמחור הכרטיסים בארץ, ושנית הטעיית הציבור שחושב שהוא מגיע להופעה נורמלית מלאה – בהתאם למחיר הכרטיס.

רק לשם השוואה, גארבג' שיופיעו 5 ימים אחרי סיה, באמפי שוני, צפויים לבצע 23 שירים – כמעט כפול מהסטליסט הבזיוני באורכו שצפוי לנו בסיה. כדי להעניש אותנו עוד יותר, נצטרך לסבול את אליעד נחום, ואת מה שנשאר מהקול של מארינה מקסימיליאן בלומין, לפני זה. הופעות סטנדרטיות בתמחור זה נעות באורך של שעה וחצי עד שעתיים – לפני ההדרן. הופעה של פחות משעה לאמן בסדר גודל כזה, בתמחור כרטיסים בקנה המידה הזה, עוד לא ראינו כאן. מסתמן שזו הולכת להיות אחת הכאפות הגדולות שחטף קהל ההופעות הישראלי מזה שנים, כנראה מאז שביקרה כאן ריהאנה.

מטנדי הפקות נמסר בתגובה כי "הפלייליסט עוד לא סופי, ניתן לעקוב אחר העמוד לעדכונים". מדובר כמובן בתגובת בולשיט קופי פייסט חסרת מהות ותוכן, גם הם יודעים היטב שלא הולך להיות שינוי ברשימה – סיה לא ביצעה מעבר ל-13 השירים האלו בהופעות אחרות שלה. זה לא ישתנה כאן לכבוד פארק הירקון. הם גם לא פצו פה באשר לפלייליסט, והם בטוח ערוכים לגל הזעם שיגיע אחרי. בינתיים, המיקוד הוא במכירת כרטיסים.

כמו כן, אישרו בהפקה שהרקדנית הצעירה מאדי זיגלר, שהפכה לפרצוף של סיה מאז הקליפ האלמותי של "שנדליר" ואחריו "Elastic Heart" – לא תגיע לפארק הירקון, בניגוד להופעות אחרות בהן היא חלק בלתי נפרד.

כל זה, בנוסף לעובדה שההופעה הזו מראש נטולת נגנים חיים, כלומר תלויה בהקלטת פלייבק (למרות שבהפקה מסרבים לאשר גם זאת וטוענים כי "ההופעה הינה ב-Live"), מקטין עוד יותר את הסיכוי שבפועל משהו ישתנה בפלייליסט, אם יקרה הגרוע מכל, מה נשאר לנו? 13 שירים, רובם מהאלבום החלש ביותר שהוציאה סיה אי פעם, פלייבק, ופאה. הכי עושה חשק להתנדנד מעל שנדליר. NOT.

פאקינג פוליטי: Skunk Anansie באמפי שוני – ביקורת

יש מעט מאוד דברים שעובדים על הקהל הישראלי יותר מנוסטלגיה, אבל זו לרוב מלווה בהופעות של מי שקצת עבר זמנו, ומגיע אלינו כשהוא כבר, איך נאמר, אחרי שיאו. למשל, הפט שופ בויז שקצת אכזבו את כל מי שאינו מעריץ שרוף לאחרונה בנוקיה, ההופעה האחרונה והיחסית מנומנמת של דפש מוד בפארק הירקון, או (בואו נהיה כנים עם עצמנו) כל הופעה של מדונה כאן, בעשור האחרון. ואף מילה על קליף ריצ'רדס.

והנה מגיעה להקת סקאנק אנאנסי, הרכב רוק בריטי שזכה לתהילת MTV וחוגי האלטרנטיב של אמצע עד סוף שנות ה-90, בעיקר באירופה אבל גם בקרב חובבי הז'אנר בארץ, ומגלה יכולת מדהימה לברוא סביב הקהל בועת זמן של ממש, באנרגיה כמעט אטומית והופעה טעונה בחשמל, למרות השנים שחלפו. כאילו 1999 מעולם לא עזבה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

עשרים דקות אחרי השעה הנקובה, באפלה חלקית, עלו חברי הלהקה לבמה הערב. הסולנית קצוצת השיער סקין (דברה דייר) בבגד גוף שחור עטור ניצנוצאז' וג'קט נפוח למראה, שלחלוטין לא צפה את מזג האוויר הישראלי של סוף אוגוסט והוסר במהרה, ועמה הבסיסט קס (ריצ'רד לואיס) עם הראסטות המוכרות, הגיטריסט אייס (מרטין קנט), והמתופף מארק ריצ'רדסון, היחיד שלא נכלל בהרכב המקורי של הקבוצה ולא זכה לכינוי מגניב משלו.

האמפי בשוני, עם התפאורה העתיקה שלו, נראה במבט ראשון כבחירה משונה להופעת רוק אינטנסיבית וכל כך לא "פסטורלית", אבל התגלה כחלל מושלם כמעט בגודלו ואיכויותיו, כזה שהצליח ללכוד את הסאונד והאנרגיה שהדהדו ללא התנצלות בחזרה מחומות האבן הירושלמית.

צילום: בן סויסה

לאחר קטע פתיחה כסאחיסטי, שהבהיר מהצליל הראשון שלא באנו לכאן לאיזה מופע שקיעה\זריחה אינטימי או רומנטי מהסוג שהאמפי רגיל לאכלס, החלה הלהקה ברצף של שירים משני האלבומים האחרונים, שנוצרו לאחר איחוד הקבוצה ב-2009, בשילוב עם הלהיטים הנוסטלגיים שלמענם הגיע רוב הקהל, מתוך שלושת אלבומי האולפן שקדמו להתפרקות הלהקה בתחילת המילניום.

צילום: Yifat G

בעוד שמעטים יחסית יכלו ללוות את החבר'ה בכל מילה של השירים החדשים, בלהיטים כמו "Weak", "Twisted (Everyday Hurts)", "I Can Dream", "Secretly", "You'll Follow Me Down", ובעיקר "Hedonism" המופתי, ניתן היה כמעט להרגיש את האמפי רוטט ורועד מעוצמת הקפיצות, השאגות, הידיים המונפות קדימה ואל על, על גבול האקסטזה.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

הרבה מעבר לתגובה נוסטלגית פבלובית מצד הקהל, יש פשוט משהו מדבק באיך שסקין זזה על הבמה, ללא הפסקה. חצי מהזמן או יותר היא בכלל באוויר, מובילה כמו אמזונת גלאם מזן שנכחד מזמן את הקול הייחודי, העוצמתי והמוכר שלה בין לחישות, נהמות, יללות אינדיאניות וזעקות שמהדהדות כמעט ללא צורך בהגברה חיצונית. כל כך הרבה כוח, נוכחות בימתית, יכולת קולית וירטואוזית עם מנעד כמו-אופראי וכל כך הרבה אותנטיות, באישה אחת שנראית ענקית על הבמה אבל מתגלה כדי קומפקטית בהמשך. כשהיא יורדת אל העם, היא מפצירה במאבטח הלחוץ שלה שלא יעקוב אחריה, "זה בסדר, הם ידאגו לי". וזה עובד. גם בשירים הפחות מוכרים, סקין לא מאבדת לשנייה את הקהל.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

במהלך הערב התייחסה סקין למטען הפוליטי סביב הגעת הלהקה, שכבר ביקרה בסוף הניינטיז בישראל במסגרת הופעה בעיר הנוער, בחיפה. "אנחנו כאן בשבילכם, לא בשביל הממשלה שלכם", אמרה, ובהמשך ביצעה את "Yes It's Fucking Political" מאלבומה השני והמצליח ביותר של הלהקה, לא שיר הופעה טיפוסי להרכב. הלהקה הגיבה באופן דומה גם לטענות נגד הופעתה כאן שעלו בעמוד הפייסבוק שלה, בניגוד לבני מולדתם The XX שהיו אמורים להופיע גם החודש בארץ, אבל התקפלו כמו רבים וטובים לפניהם, בשל הלחץ הנגדי (אבל לא היססו להמשיך להופעות בחלק הסובייטי של העולם, הידוע במיוחד כרגע בגישתו אוהבת האדם והתקינה-פוליטית, כאילו כלום).

צילום: Yifat G

הנגינה של ההרכב ליוותה את סקין באופן מהודק, כמו מופע העשן והאורות הפסיכדלי שליווה את הערב, עד לשיר הסוגר של חלק ההופעה הראשון - ביצוע בומבסטי וגובל בטירוף של "Charlie Big Potato", ככל הנראה היצירה עתירת הווליום, המסוייטת והכסחנית ביותר של הסקאנקים. זה היה רגע שיא שכל הערב נע לכיוונו ונבנה לקראתו, וכמעט כל מי שלא היה שטוף זיעה קודם לכן, השלים במהלכו את מכסת ההתפרקות המערכתית הנדרשת. אקסטזה. קתרזיס. רגע ארוך, מושלם וכמעט טהור של אדרנלין וזיעה, שהדגים יותר טוב מכל רגע אחר את הערב כולו.

צילום: Yifat G

יכול להיות שצריך להזהר בניסוח כאן, אבל ייתכן בהחלט וסביר ביותר שזו הייתה ההופעה הסוחפת, האנרגטית, העוצמתית ביותר שראיתי, ושמחתי לגלות שלא הייתי היחיד שהרגיש ככה בסוף הערב. מפגן ראווה וכוח של רוק אגרסיבי, בלתי מתנצל, והישג די ענק ללהקה שהגיעה לכאן ומכרה לגמרי את שתי הופעותיה הרצופות על תקן של עוד מותג מתקמבק-נוסטלגי.

צילום: LIOR.K - MUSIC PHOTOGRAPHY

לאחר המתנה קלה ומתבקשת עלתה הלהקה להדרן, והפתיעה כשבחרה בעוד שיר פוליטי ותיק לסיים איתו – "Little Baby Swastikkka", המרפרר לסמל צלב הקרס ההודי העתיק שהפך לסימן היכר נאצי – ואז החליטה סקין לפסוע אל תוך הקהל, שהתיישב לבקשתה או נפתח לעומתה כמעין ים סוף אנושי בהמשך, במסעה לעבר עמדת הסאונד בעוד ידי ההמון עוברות עליה בעדינות.

צילום: בן סויסה

משם תזנק אחורנית באמון מוחלט אל זרועות הקהל, שהגיב באהבה אינסופית אבל התגלה כקצת פחות מורגל מהאירופאים למנהג ה-Crowd-Surfing שהפך לסימן היכר של סקין והלהקה. וזו בדיוק הישירות, האנושיות, התעוזה ובלתי-האמצעיות הזו שהיא סקין, שהייתה התו המושלם לסיים איתו ערב מפתיע וסוחף במיוחד, שהוכיח כי הרבה מעבר לנוסטלגיה או פוליטיקה, סקאנק אנאנסי נמצאים כאן עדיין בשביל, בגלל ובזכות, המוזיקה.

סיבוב ההופעות הנוכחי באירופה. צילום: Hild Dekoninck

הלהקה תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 22.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה (ואם לא היה ברור - אתם רוצים להיות שם).

תודה גדולה לליאור ויפעת המוכשרים להפליא, על האישור להשתמש בתמונות שצילמו במהלך הערב.

Cat Power? Cat FAILURE!

יש כמה דברים, מאז גיל 16-17 וההופעות הראשונות של אלניס-גארבג'-קייז-צ'ויז, שעוזרים לי ללכת לישון, ולהתעורר כל בוקר. מאז זה המשיך עם מסורת של 2-3-4 (5 בשנה ממש טובה אחת) הופעות כל שנה, שהיו עבורי נקודות נשימה עתידיות, משהו לחכות אליו, לעבוד עבורו. לחיות בשבילו. נראה לי שזה משהו שכל מי שאוהב או מכיר אותי (או אוהב וגם מכיר אותי, שזה הדבר האמיתי כמובן), יודע לגביי.

עכשיו, צריך גם לומר, שהרבה לפני גיל 16-17, נולדתי. בפתח תקווה (אלוהים יעזור). במרץ, בשיא של פורים, כשכל האנשים שבגילי-עכשיו, היו שיכורים אחרי מסיבות פורימיות עדלאידע או חלקית, או פשוט, נשארו בבית (זה בסדר. בעיקר אם את רווקה עם חתולים כמוני. אבל אנחנו סוטים. שלא באשמתנו). וכשנולדתי, לא רק שזה היה בפתח תקווה ("אני לא מאמין!"), זה היה בישראל. אחרי 8 ימים, ותודה לאל שאני לא זוכר, הובהר לי שזה כולל הצטרפות לדת מסויימת. גדלתי, גן, יסודי, טוב באמנות, רע במספרים במתמטיקה, בעיקר טוב כשער, בשיעורי ספורט ומשחקי כדורגל. בסדר. לא בחרתי, לבוא. לעולם. לא בחרתי את שמי הפרטי (אם כי - אני בעדו. עדיף מזכריה. או רן. לי אין בעיה השם עם השם רן, אבל אמרה שגורה בפי חברי הטוב ביותר היא - "רן זה שם של אפס". ואני שוב סוטה).

קאט פאוור. קאט, פאקינג, פאוור. מילא זה שהיא ביטלה את ההופעה שלה בת"א הערב. לוקחת ממני את האפשרות של יום ראשון שלא יסתיים במחשבה, "לעזאזל, רק יום ראשון? זה היה שבוע שלם ביום. מחר רק יום שני? ואני גם צריך פיזית להגיע למשרד? למה? למה? למה?", ואז הסנוז, האיום והמתועב בהמצאות האדם (כסף קטן, זעום, לעומת כל סוג של היומן סנטיפד, תעשו לי טובה). מילא זה. אבל להכנס לעמוד הפייסבוק שלה כדי שלגלות שאיט איינט סו (ובאמת שהפעם, לא נגענו. רק קיפייסטתנו) ולראות את זה, זה לקבל יריקה לפרצוף, ואז בעיטה לביצים, ולקינוח - זרם דק וחמים של שתן למצח:

את מרגישה "Sick in your spirit", בובה יפה של אינדי ותעוזה, ומחפשת מופע חלופי ברמאללה? באמת? אז תקיאי. ותתחילי בלהקיא על עצמך. זה לא קשור לדיעה פוליטית. זה לא קשור לנקודת השקפה. זה לא קשור, בפאקינג שיט, למצב הרוח, או הנפש. זה קשור לפחד, משחקי תועלת, ובעיקר - אפס אמינות אמנותית. אמנים לא מופיעים בשביל ממשלות - הם מופיעים בשביל אנשים. אותם אנשים שהופכים אותם לאמנים.

ומי שמונע מאותם אנשים, לא משנה איפה הם נולדים ואם חתכו להם את הזין בגיל 8 ימים בלי לבקש רשות (או הדירו אותן באוטובוס כמה שנים אחרי, אל תהיו קטנוניימ\ות), את הזכות לרכוש כרטיס, לשבת, להתפעם או להתאכזב לגמרי, על סמך אהבה, החלטה מקרית, רצון טוב, כי הוא\היא נולד\ה לממשלה הלא נכונה, במקום הלא נכון, ובכן, מבחינתי, מדובר בmother fucking פושע מלחמה. וזה כל כך, כל כך, לא בסדר!

חלום כהה, מלאך שחור: אסף אמדורסקי ב-"בארבי"

לפעמים - טוב לאחר. לפעמים זה עובד לטובתך. נגיד, בתור לרופא, שגם ככה עוד לא קיבל את הפציינט של שעה לפנייך. וגם בהופעות, לא פעם, שווה לאחר משמעותית מעבר לשעה הנקובה. בעיקר בישראל. בעיקר – בבארבי. אז לקחתי סיכון מחושב והגעתי להופעה של אסף אמדורסקי באיחור אופנתי, מתוכנן לשם שינוי, של שעה. פתיחת דלתות היא מזמן קוד ל"בואו-תתייבשו-ותשתו-בינתיים-בירה-מופקעת", הרי. נכנסתי, עברתי ביקורת, קניתי בירה, מצאתי לעצמי נישה נחמדה להשען במרפסת מצד ימין, והמתנתי.

את "צד א'" של אסף אמדורסקי חרשתי היטב השנה. האלבום קצר, הרצועות ארוכות, ההפקה נעה בין סבנטיז לפרוגרסיב לאלקטרו רך, ויצא לי לומר לא פעם אחת שסופסוף אסף חזר לרמת "מנועים שקטים" אם לא מצא רמה אחרת וחדשה לחלוטין לעצמו. לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מהרצועה הפותחת מאת דוד אבידן, "הרחובות ממריאים לאט", ועד שיר האהבה הענוג והזעיר-ממש "מסתכל בכוכבים" ("יש לך \ כוכבים על העורף \ אני רואה אותם \ רק כשאני מחבק"), ובניגוד מושלם לתגובה שלי לאלבום הגלגל"צי ברוחו "הרי את", התאהבתי בכל שיר כמעט, עם הזמן. "הרחובות ממריאים" הוא סוג של יצירת מופת (והקליפ שלו שצילם וביים אמדורסקי בעצמו, יפהפה גם), "רעידת אדמה" עם קרני פוסטל הוא אחד השירים היפים ביותר בשפה העברית (וכמה חבל שהוא לא התנגן הערב) בעיניי, ובטח שאחד הדואטים העבריים המצמררים של העשור הקצרצר הנוכחי.

האלבום כאמור, די מוצלח, במיוחד לאור חוסר הציפיות שלי אחרי "והרי את", שבעיניי היה הרבה יותר מדי איזי ליסנינג שמיועד לרדיו ופחות מדי יצירה של אסף אמדורסקי. כך שהציפיות להופעה שמבוססת עליו היו די גבוהות. את ההשקה וההופעות שהגיעו אחריה פספסתי, כך יצא שאת המופע שמלווה את "צד א'" תפסתי בשלב יותר מתקדם, יותר משופשף ומהודק. אסף אמדורסקי עולה מחוייך, עם המוהוק שהפך לטריידמארק, וקרני פוסטל היפהפיה והמוכשרת לימינו על קלידים (בהמשך היא תעבור לצ'לו שלה כמובן), תום דרומי היפה לא פחות על הקלידים משמאל, אור אדרי הג'ינג'ית על הבס, ורק רון אלמוג המוכשר על התופים, מפר את להקת הליווי שכולה בנות שיכולה הייתה להיות כאן. אם הוא לא היה עושה כזו עבודה טובה, רכה כשצריך ואגרסיבית כשחייב, אולי גם היה למישהו איכפת.

אז חמש דקות תמימות אחרי שהתיישבתי לחכות עם הבירה, בקושי שני שלוקים של המתנה, ומחיאות הכפיים שמסמנות את עליית ההרכב לבמה מתחילות. הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן וההרכב שהספיק להשתפשף היטב בחודשים האחרונים מתחיל לברוא את "כוונות רעות" מהאלבום האחרון. סולו גיטרה עצבני מבשר שאת ההפקה האלגנטית יחליפו הערב צלילים קצת יותר מסוכסכים ומכוסחים עם עצמם, ואמדורסקי טוען כל רגע מהסולו באנרגיות שישמשו אותו נאמנה עד סוף הערב.

"גולשים" מהאלבום הקודם מגיע והוא, באופן לא מפתיע, טוב הרבה יותר מגרסת האלבום, יש בו בהילות וכמעט פרנויה שאין במקור. הוא לא רך וענוג, הוא צורח. "הירח בוער מעל העיר הישנה \ כלבים מביטים מהמרפסות \ כבר שלוש לפנות בוקר \ מכיוון הים אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים \ צורחים לשמיים". התאורה מתחלפת, אדום עז, כחול עמוק, חושך מוחלט כשרק פניו של אמדורסקי מוארות על-ידי המיקרופון שלו, כמו איש שמספר לילדים צ'יזבט באיזה חושך. צלילי הפתיחה של "15 דקות", הפתיח של יצירת המופת של אסף, "מנועים שקטים", נשמע והקהל מתחיל להתחרפן. כמו שיקרה רק פעמים ספורות, בשירים הישנים יותר, במהלך הערב. עוד סולו גיטרה עצבני וחילופי אורות. "והוא האמין לה" מתחיל להתנגן, ומעט האנשים שכבר גייסו מספיק אומץ או אלכוהול מתחילים לרקוד בשורות הראשונות.

"השיר הבא הוא השיר הראשון שכתבתי... שאני יכול לשיר", אומר אמדורסקי ופותח בשיר מימי תערובת אסקוט. "במועדון לילה, אני עומד על הבמה לבד", הוא צועק והסאונד מלוכלך וניינטיזי ומכסה את המילים שהוא לא היה כותב היום, לא ככה. אבל זה עדיין השיר שלו, והוא שר אותו עדיין. "איפה את היום", סינגל מהאלבום החדש, מתגנב אחריו לאט פנימה ומנמיך מעט את האש עם הבלוז הסטייליסטי שלו.

ואז מגיע רגע פחות צפוי של הערב. קאבר ללו ריד, מלאך שחור. קשה לי עם שירים חדשים בהופעות בדרך כלל, אבל הפעם זה מתחבר מיד, כאילו יש לו את הסיסמה לרשת האלחוטית הרגשית שלי בלי לשאול, כאילו אין סיסמה בכלל. "כדי לרפא אותך \ צריך להרוג אותך \ מלאך שחור \ מרחף מעלייך" הוא שר, ואני קופא על המרפסת ומאזין ונוצץ-עיניים. אין שום סיבה שהשיר הזה לא מופיע על אף אלבום או קובץ עדיין. שום סיבה שבעולם. והרגעים הכהים, זה נראה, הם השיאים של ההופעה הזו.

מיד אחרי הקאבר מכריז אסף על "שיר חדש בשם כף סמך פה סופית", כ.ס.ף.. זה מתחיל דרמטי וסינמטי, פינק פלויד פינת ת'רילר, ואז חותך שמאלה בחדות לטכנו דאנס מלוכלך ואפקטיבי. "היא רוצה רק כף סמך פה סופית", נובח אמדורסקי החוצה שוב ושוב, רמזים לכביסה מלוכלכת אולי, והבנות הלבנות עושות "פית פית פית, פית פית פית" כשהוא מהדהד "עוד עוד, עוד עוד".

ב-"זוג משמיים" הזוג שלידי על המרפסת מתחבק כאילו חופה בלתי נראית הוקמה בזמן ששתיתי את השלוק האחרון של הבירה שלי. השיר מסתיים בסולו שריקות של אסף. אז עוזבים את הבמה רון וקרני, שתיכף תחזור עם צ'לו. אסף ניגש לעמדה של תום, שתופסת את מקומה של קרני מאחורי סט הקלידים השני. "השיר הבא נכתב על ידי דוד אבידן והופיע בספר השירה הראשון שלו" אומר אסף, וכל מי שהאזין לאלבום כבר יודע על מה הוא מדבר. האורות ששיחקו בצבעים כל הלילה מתעמעמים עכשיו, לא צריך הרבה. "וידייך שרות מן הקיר \ כמלמול של אזוב ירקרק", הוא שר, ובינתיים קרני עולה עם הצ'לו ואני חושב – הנה "רעידת אדמה". אבל במקום חרדת המיתרים שמלווה את תחילת הדואט שלא-ינוגן-הערב, מתחילות הנשימות הרפות של "יקירתי", מופע ענוג שנמשך, גם כשאסף עסוק בשירה, על-ידי בנות ההרכב.

ולמרות שקרני שם, והצ'לו שם, ואסף, הם משום מה לא מבצעים את "רעידת אדמה". בסדר, אני אומר, אולי זה עדיין יגיע. זה השיר האהוב עליי מהאלבום האחרון. זה חייב. בינתיים, מתחיל הריף הממכר-אך-גלגל"צי של "רכבת לצפון", ואני מתנענע גם בלית ברירה. גם כשהוא עושה דברים שאני לא הכי אוהב, הוא יודע לעשות אותם היטב, ובגרסת ההופעה גם השירים האלו מקבלים משהו מהנפח של סך כל הסאונד, איכשהו השלם הזה לחלוטין גדול יותר מסכום חלקיו. תמיד כמעט. בצלילים הראשונים של "אהבה חדשה" הקהל מתחרפן ואני מרגיש, לראשונה, את המרפסת רועדת (מה שגרם לי להזכר בהופעות של K's Choice בשנה שעברה, כשכל המועדון רעד, כל הזמן, והרגליים רקעו ואנשים בילו יותר זמן באוויר מאשר מחוברים לקרקע, ושמנו לב לזה רק בהפסקות שבין רעידה לרעידה).

וזה רק היה סימן לבאות, כי כשהריפים של "חלום כהה" מתחילים להתנגן, גם אני מתמסר. לחלוטין. השירים מ-"מנועים שקטים" זכו הערב לתגובה חמה מהקהל ו-"חלום כהה" זוכה לתגובה רותחת ממני. "תמיד ימצאו אותנו זרוקים על המדרכה \ ימים שנשרו מאיתנו יוצגו לראווה \ בעיתונים כותרות מהדהדות \ והלב נשבר". בהמשך של הביצוע מגיע קטע הווקאל של ענבל פרלמוטר עליה השלום, שהופך את הרצועה הזו לכל כך מצמררת בגרסה המוקלטת, ומתנגן כאן בגרסה מואטת יותר, מעט מכנית, ויותר ארוכה. כולנו, הקהל, ראש אחד שנזרק מצד לצד, רגל אחת שרוקעת כנגד העץ, יד אחת באוויר, ביחד לבד.

אחרי חטיבת הקצב הניינטיזית והמשובחת הזו יורד ההרכב מהבמה, רק כדי לעלות כמה דקות אחר כך ואחר מחיאות כפיים, כמיטב המסורת. תווים ראשונים של "שמיים כחולים", והזוג שלפניי מתנשק כאילו הם לבד בבית עם מצלמה זולה שלSONY , בחדר הפאניקה האישי שלהם. בסוף השיר אומר אסף שהוא רוצה "להזמין לבמה מתופף אלמוני לשיר שיר לא מוכר", וירמי קפלן עולה עם הרעמה הכתומה שלו לבצע יחד עם אמדורסקי את "החדר האינטימי שלי", ושוב מראה שיש הרבה דברים שקהל יכול לסבול, רק לא הנוסטלגיה הזו, האפשרות לרגעים לחזור למקום שבו עדיין לא הבנת בעצם מהי רעידת אדמה. ההרכב יורד שוב, ובאמת הפעם. אין הדרן שני, אבל זו הייתה הופעה מושלמת כמעט. אני מנסה לעצור מונית אבל האוזניות והרגליים פועלות ולפני שאני מבין מה קרה, אני תיכף בבית וכל הרחובות מסביב, ממריאים לאט.

אסף אמדורסקי ב-"בארבי", תל אביב, 29.7.2011

צוללות

אפרת בן צור וקרני פוסטל בתמונע, 4.8.10

אם למלאכים היו תלתלים שחורים במקום כנפיים, הייתי חושב אולי, לפי השתברויות הקריסטלין וקולות הדולפין הרכים, שהיא בעצם מלאך. כשאפרת בן צור וקרני פוסטל עלו על במת תמונע הקטנה אתמול בלילה, באיחור אופנתי של עשרים ומשהו דקות, מלוות בשלושה נגנים (ועליהם בהמשך), לא היה קשה להבחין מי היא מי: בן צור בשמלה שחורה פשוטה והתלתלים המפורסמים, נעמדה לפני תיבת קסילופון מרובעת וקטנה, אם ככה קוראים לדבר בעזרתו היא יצרה קשתות של סאונד לאורך הלילה, ולידה, על צ'לו שהיא יכולה באותה המידה לגור בתוכו, קרני פוסטל, שוחה באריג לבן, בשיער בהיר וקול כהה משל אחותה לבמה.

ההופעה מתחילה וקרני פותחת עם התפקיד שמבצע אביתר בנאי ב"גם הים נסוג", ואפרת מהדהדת חזרה אליה, מקרוב מאוד אך בצד הבמה זה נשמע כמו הקלטת אולפן כמעט, כשקרני מאופקת יותר מטבעה, כמו בהקלטה. אפרת מחליפה עבורה את האלקטרוניקה שאבדה בהשתברויות הקול הרך והמתוק שלה, נורה כמו חיצים אל האוויר, וקרני מספקת לאלטו הדק, הכל כך שביר הזה של אפרת, הדהוד עמוק יותר, מחוספס יותר, קצת יותר אפל. כמו הצ'לו שלה. "גם הים נסוג" הוא קריפטונייט רגשי, ואפרת וקרני משתמשות בו כמו נבלות-על.

ואז, כאילו כדי להרוג סופית אחרי "גם הים", הן מתחילות להתפלל, לא לשיר, את שיר האהבה היפה ביותר שכתבה לאה גולדברג, "הלא ידענו". בגרסה הנשית הכפולה, כמו במילים של השיר, אין איש ואישה, רק גופות שלמים נעים באהבה, ובחלל של תמונע הרבה ראשים נעו באהבה ברורה. "קשה לחייך בשירים שלנו", אומרת אפרת אחרי שהשתיים מבצעות שיר של קרני, "תפוס אותי, אני נופלת", היא שרה עם חיוך של ערוץ הילדים. "תיכף יבוא ה-Upper", היא מבטיחה לפני "צוללת" (אותו תבצע, בגרסה שלה מימי ביקיני, גם קרני פוסטל בהמשך) אבל הוא יגיע רק בסוף (כשהשתיים ויבצעו את "בטרם", ואז את הקאבר המופלא ל-"Can't Help Falling in Love with you").



פתיחת המופע בשני שירי משוררות (וולך וגולדברג) כנראה אינה מקרית: המשך המופע כלל ביצועים מרסקים לעמיחי ("בטרם" העוצמתי), זלדה (לא קלטתי את השם, שיר הציפורים והנחשים), שוב גולדברג ("הילדה שרה לנחל", עוד קריפטונייט רגשי) וביצוע באנגלית לשיר של דיקנסון מתוך פרוייקט חדש שאפרת הזכירה. בדרך כלשהי, דרך המילים של אחרים ובעיקר אחרות, שתיהן בנפרד וביחד מצליחות להתחבר למשהו גדול יותר מסך החלקים בנפרד, יותר מהשירים שלהן אולי, וכשהקול העמוק של קרני מרחף מתחת לענני הקול של אפרת, עם המילים הנכונות, זה נשמע כמו משוררות שרות.

"זה תמיד נראה לי קטע מצחיק כזה, הולכים חוזרים, זמן סיגריה", אומרת קרני בהמשך כשהשתיים חוזרות להדרן ומוכיחה שגם היא יודעת להצחיק, כמו אפרת, שמצחקקת לאורך הערב כמעט כמו בהקלטות האולפן, בשירים כמו "שמש", או סתם בין לבין כשהיא מחליפה מבטים עם הנגנים, ששומרים זה עם זה על קשר עין כמעט  לאורך כל הערב, עמית ארז המופלא (אפרת: "הוא הוקפץ לכאן הערב, ואנחנו שמחות שהוא כאן") בגיטרה, תום דרום ("היא התחילה לנגן איתנו הערב לראשונה, ואנחנו שמחות שהיא כאן") על הקלידים, וגיורא פוליטי בכלי הקשה ותופים ("הוא תמיד איתנו, ואנחנו שמחות שהוא כאן").

"אתמול בלילה, עליתי לשמיים"; ככה מתחיל שיר מאוד יפה של אפרת בן צור מהאלבום הראשון, שגם נקרא "אתמול בלילה", ואתמול, בלילה, זה כמעט הרגיש ככה. השילוב בין תהומות הקול של קרני פוסטל, ואפלת הצ'לו הנלווית אליו, והנסיקות המתוקות של אפרת בן צור, עם כל היכולת המטורפת הלוליינית הזו שיש לה בקול, פשוט עובד נהדר, והן נשמעות כמו הרכב אמיתי, לא שתי זמרות ששרות משום מה שירים שלהן ביחד.

אם הייתי יכול לקנות, אפילו בלי עטיפה ופלסטיק, את ההופעה של אתמול כדי לשמוע אותה מדי פעם, או לנצח, הייתי עושה את זה בלי למצמץ לשנייה. בינתיים, כל עוד הן מופיעות יחד, זו לחלוטין הופעת חובה, במיוחד למי שמראש וגם ככה אוהב את קרני ואפרת.

הן מסיימות את המופע בקידה חיננית, קצת דבש לקינוח הדם, בביצוע ל"אבוא אלייך", מהדהדות שוב ושוב ועוד, ואז נעלמות, אבל כל הדרך הביתה, וגם בוקר אחרי זה, לא עוזבות אותך. בדיוק כמו שעושה מוזיקה.