לפעמים - טוב לאחר. לפעמים זה עובד לטובתך. נגיד, בתור לרופא, שגם ככה עוד לא קיבל את הפציינט של שעה לפנייך. וגם בהופעות, לא פעם, שווה לאחר משמעותית מעבר לשעה הנקובה. בעיקר בישראל. בעיקר – בבארבי. אז לקחתי סיכון מחושב והגעתי להופעה של אסף אמדורסקי באיחור אופנתי, מתוכנן לשם שינוי, של שעה. פתיחת דלתות היא מזמן קוד ל"בואו-תתייבשו-ותשתו-בינתיים-בירה-מופקעת", הרי. נכנסתי, עברתי ביקורת, קניתי בירה, מצאתי לעצמי נישה נחמדה להשען במרפסת מצד ימין, והמתנתי.
האלבום כאמור, די מוצלח, במיוחד לאור חוסר הציפיות שלי אחרי "והרי את", שבעיניי היה הרבה יותר מדי איזי ליסנינג שמיועד לרדיו ופחות מדי יצירה של אסף אמדורסקי. כך שהציפיות להופעה שמבוססת עליו היו די גבוהות. את ההשקה וההופעות שהגיעו אחריה פספסתי, כך יצא שאת המופע שמלווה את "צד א'" תפסתי בשלב יותר מתקדם, יותר משופשף ומהודק. אסף אמדורסקי עולה מחוייך, עם המוהוק שהפך לטריידמארק, וקרני פוסטל היפהפיה והמוכשרת לימינו על קלידים (בהמשך היא תעבור לצ'לו שלה כמובן), תום דרומי היפה לא פחות על הקלידים משמאל, אור אדרי הג'ינג'ית על הבס, ורק רון אלמוג המוכשר על התופים, מפר את להקת הליווי שכולה בנות שיכולה הייתה להיות כאן. אם הוא לא היה עושה כזו עבודה טובה, רכה כשצריך ואגרסיבית כשחייב, אולי גם היה למישהו איכפת.
אז חמש דקות תמימות אחרי שהתיישבתי לחכות עם הבירה, בקושי שני שלוקים של המתנה, ומחיאות הכפיים שמסמנות את עליית ההרכב לבמה מתחילות. הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן וההרכב שהספיק להשתפשף היטב בחודשים האחרונים מתחיל לברוא את "כוונות רעות" מהאלבום האחרון. סולו גיטרה עצבני מבשר שאת ההפקה האלגנטית יחליפו הערב צלילים קצת יותר מסוכסכים ומכוסחים עם עצמם, ואמדורסקי טוען כל רגע מהסולו באנרגיות שישמשו אותו נאמנה עד סוף הערב.
"גולשים" מהאלבום הקודם מגיע והוא, באופן לא מפתיע, טוב הרבה יותר מגרסת האלבום, יש בו בהילות וכמעט פרנויה שאין במקור. הוא לא רך וענוג, הוא צורח. "הירח בוער מעל העיר הישנה \ כלבים מביטים מהמרפסות \ כבר שלוש לפנות בוקר \ מכיוון הים אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים \ צורחים לשמיים". התאורה מתחלפת, אדום עז, כחול עמוק, חושך מוחלט כשרק פניו של אמדורסקי מוארות על-ידי המיקרופון שלו, כמו איש שמספר לילדים צ'יזבט באיזה חושך. צלילי הפתיחה של "15 דקות", הפתיח של יצירת המופת של אסף, "מנועים שקטים", נשמע והקהל מתחיל להתחרפן. כמו שיקרה רק פעמים ספורות, בשירים הישנים יותר, במהלך הערב. עוד סולו גיטרה עצבני וחילופי אורות. "והוא האמין לה" מתחיל להתנגן, ומעט האנשים שכבר גייסו מספיק אומץ או אלכוהול מתחילים לרקוד בשורות הראשונות.
"השיר הבא הוא השיר הראשון שכתבתי... שאני יכול לשיר", אומר אמדורסקי ופותח בשיר מימי תערובת אסקוט. "במועדון לילה, אני עומד על הבמה לבד", הוא צועק והסאונד מלוכלך וניינטיזי ומכסה את המילים שהוא לא היה כותב היום, לא ככה. אבל זה עדיין השיר שלו, והוא שר אותו עדיין. "איפה את היום", סינגל מהאלבום החדש, מתגנב אחריו לאט פנימה ומנמיך מעט את האש עם הבלוז הסטייליסטי שלו.
ואז מגיע רגע פחות צפוי של הערב. קאבר ללו ריד, מלאך שחור. קשה לי עם שירים חדשים בהופעות בדרך כלל, אבל הפעם זה מתחבר מיד, כאילו יש לו את הסיסמה לרשת האלחוטית הרגשית שלי בלי לשאול, כאילו אין סיסמה בכלל. "כדי לרפא אותך \ צריך להרוג אותך \ מלאך שחור \ מרחף מעלייך" הוא שר, ואני קופא על המרפסת ומאזין ונוצץ-עיניים. אין שום סיבה שהשיר הזה לא מופיע על אף אלבום או קובץ עדיין. שום סיבה שבעולם. והרגעים הכהים, זה נראה, הם השיאים של ההופעה הזו.
מיד אחרי הקאבר מכריז אסף על "שיר חדש בשם כף סמך פה סופית", כ.ס.ף.. זה מתחיל דרמטי וסינמטי, פינק פלויד פינת ת'רילר, ואז חותך שמאלה בחדות לטכנו דאנס מלוכלך ואפקטיבי. "היא רוצה רק כף סמך פה סופית", נובח אמדורסקי החוצה שוב ושוב, רמזים לכביסה מלוכלכת אולי, והבנות הלבנות עושות "פית פית פית, פית פית פית" כשהוא מהדהד "עוד עוד, עוד עוד".
ב-"זוג משמיים" הזוג שלידי על המרפסת מתחבק כאילו חופה בלתי נראית הוקמה בזמן ששתיתי את השלוק האחרון של הבירה שלי. השיר מסתיים בסולו שריקות של אסף. אז עוזבים את הבמה רון וקרני, שתיכף תחזור עם צ'לו. אסף ניגש לעמדה של תום, שתופסת את מקומה של קרני מאחורי סט הקלידים השני. "השיר הבא נכתב על ידי דוד אבידן והופיע בספר השירה הראשון שלו" אומר אסף, וכל מי שהאזין לאלבום כבר יודע על מה הוא מדבר. האורות ששיחקו בצבעים כל הלילה מתעמעמים עכשיו, לא צריך הרבה. "וידייך שרות מן הקיר \ כמלמול של אזוב ירקרק", הוא שר, ובינתיים קרני עולה עם הצ'לו ואני חושב – הנה "רעידת אדמה". אבל במקום חרדת המיתרים שמלווה את תחילת הדואט שלא-ינוגן-הערב, מתחילות הנשימות הרפות של "יקירתי", מופע ענוג שנמשך, גם כשאסף עסוק בשירה, על-ידי בנות ההרכב.
ולמרות שקרני שם, והצ'לו שם, ואסף, הם משום מה לא מבצעים את "רעידת אדמה". בסדר, אני אומר, אולי זה עדיין יגיע. זה השיר האהוב עליי מהאלבום האחרון. זה חייב. בינתיים, מתחיל הריף הממכר-אך-גלגל"צי של "רכבת לצפון", ואני מתנענע גם בלית ברירה. גם כשהוא עושה דברים שאני לא הכי אוהב, הוא יודע לעשות אותם היטב, ובגרסת ההופעה גם השירים האלו מקבלים משהו מהנפח של סך כל הסאונד, איכשהו השלם הזה לחלוטין גדול יותר מסכום חלקיו. תמיד כמעט. בצלילים הראשונים של "אהבה חדשה" הקהל מתחרפן ואני מרגיש, לראשונה, את המרפסת רועדת (מה שגרם לי להזכר בהופעות של K's Choice בשנה שעברה, כשכל המועדון רעד, כל הזמן, והרגליים רקעו ואנשים בילו יותר זמן באוויר מאשר מחוברים לקרקע, ושמנו לב לזה רק בהפסקות שבין רעידה לרעידה).
וזה רק היה סימן לבאות, כי כשהריפים של "חלום כהה" מתחילים להתנגן, גם אני מתמסר. לחלוטין. השירים מ-"מנועים שקטים" זכו הערב לתגובה חמה מהקהל ו-"חלום כהה" זוכה לתגובה רותחת ממני. "תמיד ימצאו אותנו זרוקים על המדרכה \ ימים שנשרו מאיתנו יוצגו לראווה \ בעיתונים כותרות מהדהדות \ והלב נשבר". בהמשך של הביצוע מגיע קטע הווקאל של ענבל פרלמוטר עליה השלום, שהופך את הרצועה הזו לכל כך מצמררת בגרסה המוקלטת, ומתנגן כאן בגרסה מואטת יותר, מעט מכנית, ויותר ארוכה. כולנו, הקהל, ראש אחד שנזרק מצד לצד, רגל אחת שרוקעת כנגד העץ, יד אחת באוויר, ביחד לבד.
אחרי חטיבת הקצב הניינטיזית והמשובחת הזו יורד ההרכב מהבמה, רק כדי לעלות כמה דקות אחר כך ואחר מחיאות כפיים, כמיטב המסורת. תווים ראשונים של "שמיים כחולים", והזוג שלפניי מתנשק כאילו הם לבד בבית עם מצלמה זולה שלSONY , בחדר הפאניקה האישי שלהם. בסוף השיר אומר אסף שהוא רוצה "להזמין לבמה מתופף אלמוני לשיר שיר לא מוכר", וירמי קפלן עולה עם הרעמה הכתומה שלו לבצע יחד עם אמדורסקי את "החדר האינטימי שלי", ושוב מראה שיש הרבה דברים שקהל יכול לסבול, רק לא הנוסטלגיה הזו, האפשרות לרגעים לחזור למקום שבו עדיין לא הבנת בעצם מהי רעידת אדמה. ההרכב יורד שוב, ובאמת הפעם. אין הדרן שני, אבל זו הייתה הופעה מושלמת כמעט. אני מנסה לעצור מונית אבל האוזניות והרגליים פועלות ולפני שאני מבין מה קרה, אני תיכף בבית וכל הרחובות מסביב, ממריאים לאט.
אסף אמדורסקי ב-"בארבי", תל אביב, 29.7.2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה