‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 ביולי 2014

ג'נג'י קוהן עושה את הוליווד

האמא הגדולה של ננסי בוטווין ופייפר צ'פמן. צילום: טיים\גטי

כשג'נג'י קוהן, מהכוחות הנשיים החזקים בהוליווד, ונטפליקס, מי שלאט לאט הופכת למתחרה רצינית ל-HBO ושות', משלבים כוחות, עד כמה צריכה לחשוש תעשיית הטלוויזיה הממוסדת? מסתבר שמאוד. לאחר שסדרות הדגל של נטפליקס גנבו שלל מועמדויות ופרסים נחשבים בשנתיים האחרונות, המנצחות הגדולות של טקס פרסי המבקרים האמריקאים לשנת 2014, שנערך לפני כשבוע, היו הנשים של "כתום זה השחור החדש", הסדרה שיצרה ומובילה כיום קוהן. 
  
לוורן קוקס, סופיה בורסט בסדרה, זכתה רק לכבוד שבמועמדות הפעם, אבל קייט מאלגרו, המגלמת את "רד", המהגרת הרוסיה הקשוחה ואדומת הרעמה, ואוזו אדובה, היא "קרייזי אייס" הפואטית, קטפו כל אחת פסלון נחשב בקטגוריית הקומדיה, בעוד הקאסט כולו בראשות קוהן, יוצרת הסדרה ואמה הרוחנית, זכה לכבוד העילאי בדמות פרס "הקומדיה הטובה ביותר".

עם שתי סדרות מצליחות משל עצמה, "העשב של השכן" ו"כתום זה השחור החדש" עטורות הפרסים, עליהן היא חתומה כיוצרת וכותבת ראשית, ותרומות קטנות יותר ככותבת ומפיקה עבור סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", "בנות גילמור", "וויל וגרייס" ועוד, שהניבו עבורה שורה של פרסים מכובדים על המדף, היה קשה מאוד לפספס בעשור האחרון את נוכחותה של ג'נג'י קוהן בשוק הטלוויזיה האמריקאי המובל, כמו יתר התעשייה, בעיקר על ידי גברים, גם אם במקרה לא קלטתם את שמה בדרך.

הנשים של "כתום" אוספות את פרס הקומדיה בטקס פרסי המבקרים. צילום: וראייטי\גטי

דמויות פגומות באופן עמוק

קוהן, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה, מפיקה ובמאית אמריקאית יהודייה (שם המשפחה הוא איות היפי כלשהו ל-"כהן", ככל הנראה), נולדה למשפחה הכוללת אב עטור פרס אמי בעצמו, באז קוהן, והיא גם אחותו של דיוויד קוהן - יוצר, מפיק ותסריטאי הסדרה "ויל וגרייס", עוד קומדיה פורצת דרך מבחינה חברתית וביקורתית, לה תרמה קוהן ככותבת בתחילת דרכה. עד היום הייתה מועמדת לפרס האמי שבע פעמים וזכתה פעם אחת.

בדומה לנשים המעטות האחרות במעמדה, כמו יוצרת סדרות הטלוויזיה "האנטומיה של גריי" ו-"מרפאה פרטית" שונדה ריימס, מביאה קוהן אל המסך הקטן גיבורות נשיות עכשוויות ומגוונות, מהסוג שלא מתבייש לנפץ דימויים וסטריאוטיפים. היא עושה את זה באופן מוצלח, קיצוני ומשעשע בהרבה מריימס, למרות שלטענתה מעולם לא תכננה מראש לעסוק רק בגיבורות נשיות, בהן היא ידועה כיום, ולמרות שכמוה – הגיבורות שלה נוטות להיות נשים לבנות פריבילגיות, דווקא.

"כשקראתי את ספרה של פייפר קרמן (עליו מבוססת "כתום"), חשבתי, 'זו דרך לתוך עולם ממש מעניין. זו נקודת המבט של היאפי שמאפשרת לך להכנס", סיפרה קוהן בראיון להאפינגטון פוסט, אבל בעוד פייפר צ'פמן מבוססת על דמות של אישה לבנה פריבילגית אמיתית, כך גם למעשה הייתה גיבורתה הקודמת של קוהן, ננסי בוטווין, זו שנולדה ממוחה הקודח של קוהן.

אייקון לסבי? לא נכחיש. צילום: מתוך הסדרה

העשב של השכן כתום יותר

"אני לא מתכננת מראש לכתוב תכניות עם גיבורה אישה, בהכרח", אמרה בראיון, "אני אוהבת דמויות פגומות באופן עמוק. כשהן באות אליי, או כשהן מוצגות בפניי, אני עוקבת אחרי הסיפורים והאנשים". כשפרצה ב-2005 עם להיט הכבלים האהוב "העשב של השכן", חשפה קוהן לעולם לראשונה את דמותה של ננסי בוטווין, אישה לבנה, אם דיספונקציונלית להפליא לשני בנים בפרבר קליפורני מנומנם, שמתאלמנת ומוצאת את עצמה מתחילה לסחור בגראס כדי להשלים הכנסה.
הקומדיה הפרועה, הגיבורה הפגומה והמרעננת, חובבת הסקס והפשע, שלל הדמויות הנשיות המגוונות, מסיליה ועד היליה, אפילו רומן לסבי סוער – את כל היסודות לעולם של "כתום" הניחה קוהן למעשה כבר ב"עשב של השכן". על אף הנטייה ללהק דווקא אישה לבנה פריבילגית, כמוה, כגיבורה המרכזית, ג'נג'י קוהן מזוהה ובצדק דווקא עם הגיוון האתני האנושי והנשי, זה שהחל ב"עשב" והגיע לשיא חדש ב"כתום", והושג בעורמה, מסתבר, בשיטת הסוס הטרויאני.
"אם את הולכת לרשת ואומרת 'אני רוצה לספר סיפורי כלא על נשים שחורות ולטיניות ומבוגרות', זה לא הולך למכור", הודתה קוהן באחד הראיונות הנדירים איתה, "אבל, אם יש לך את הבחורה הבלונדינית הזו שנכנסת לכלא, את יכולה להכנס פנימה, ואז לספר את כל הסיפורים".

דיונים חתרניים במסווה של הומור

הסיפורים הללו, שמסופרים בצורה די מופתית לאורך שתי עונותיה של "כתום" (השלישית – בדרך), מייצרים ניראות לסוגי נשיות שכמעט לא נראו על מסך הטלוויזיה עד היום, או לא בהקשרים האלו, בצורה שרק מסתעפת ומעמיקה עוד יותר בעונה השנייה, בזכות הקאסט המשובח שליהקה קוהן, הנשי ברובו. גם מחוץ לעין המצלמה, מסתבר שמרבית הכותבים בסדרה, באופן נדיר, הן כותבות שנבחרו על ידי היוצרת, שאחריות לתסריטים אותן מביימות נשים במאיות (לפרק אחד, ג'ודי פוסטר בכבודה ובעצמה), כך שבין אם תודה בכך או לא, לקוהן יש עניין מיוחד בעשייה נשית, שניכרת בכל פריים של הסדרה הנוכחית שלה.

"אפילו במהלך תהליך הליהוק, מאגרי הכשרונות כל כך רחבים כשיש לך צורך באשה לטינית או אשה שחורה או אשה בגיל העמידה כי הן מעולם לא קיבלו את ההזדמנות שלהן", סיפרה קוהן לאחר שיצאה העונה הראשונה של "כתום", יש כל כך הרבה כשרון שם בחוץ... יש כל כך הרבה נשים שפשוט חיכו למשהו כזה".

ולא פחות מהשחקניות המוכשרות שחיכו לתפקידים שיצרה עבורן קוהן, נחכה גם אנחנו לעונה השלישית של "כתום זה השחור החדש", ובעיקר לפרוייקטים הבאים והמסקרנים שלה. נכון לשנת 2014, ג'נג'י קוהן היא ללא ספק אחד הכוחות הנשיים החזקים בהוליווד, ולמרבה השמחה וההצלחה ברור שהיא לגמרי כאן כדי להשאר. לנו נותר רק להמשיך ולעקוב אחר העשייה הטלוויזיונית המשובחת, העלילות המושכות, הסיפורים המורכבים, וההומור השופע המסווה דיונים חתרניים, משיח הלגליזציה שעובר כחוט השני בין כל הבדיחות של "העשב של השכן", ועד לדיון במידת ההיכרות של נשים עם הואגינה של עצמן בעונה הנוכחית, באמצעות דמויות הנשים (והגברים) הכי מורכבות, אנושיות, פגומות ומשעשעות שבלב התרבות הפופולרית שלנו.


הכתבה פורסמה במקור באתר Onlife מקבוצת "הארץ"

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

פנים ושמות: הכירו את הדמויות החדשות ב"משחקי הכס"


TvOverMind מדווח שהליהוק לקראת העונה השנייה של "משחקי הכס" פחות או יותר הושלם, וחושף את פני הדמויות החדשות (על חלקן שמענו כבר, רק לא ראינו. על חלקן לא שמענו מעולם). נכון לרגע לזה מדובר על לא פחות מ-16 (!) ליהוקים חדשים, שחלקם יהפכו לדמויות קבועות מהמניין. זה לא שהיו חסרות לסדרה דמויות או קווי עלילה עד כה, אבל בהתחשב ברוחב היריעה של הספרים ועושר הקשרים והדמויות בהם, זה לא באמת מפתיע, די נדרש, ואף משמח בפוטנציה (נחכה לראות את הביצוע בפועל, כמובן).

כדי להמנע מספויילרים, בהמשך תוכלו לראות את תמונות ושמות השחקנים שלוהקו, ואת שם התפקיד אותו יגלמו. כאן תוכלו למצוא גם יותר רקע על כל דמות (כעקרון ללא כל גילויים משמעותיים, אבל שומר ספויילרו ירחק), על אחריותכם. העונה החדשה והשניה של "משחקי הכס" תעלה באביב 2012.

Stephen Dillane (as Stannis Baratheon)
Gwendoline Christie (as Brienne of Tarth)
Nonso Anozie (as Xaro Xhoan Daxos)
Karl Davies (Alton Lannister)
Tom Wlaschiha (as Jaqen H'ghar)
Oona Chaplin (as Jeyne Westerling)
Liam Cunningham (as Davos Seaworth)
Gemma Whelan (as Yara Greyjoy)
Natalie Dormer (as Margaery Tyrell)
Michael McElhatton (as Roose Bolton)
Robert Pugh (as Craster)
Hannah Murray (as Gilly)
Oliver Ford Davies (as Maester Cressen)
Carice van Houten (as Lady Melisandre)
Roy Dotrice (as Hallyne the Pyromancer)
Ben Crompton (as "Dolorous Edd" Tollett)

יום שני, 1 באוגוסט 2011

משחק מכור: HBO תלווה את "משחקי הכס" עד הסוף? [+פאנל הסדרה בקומיק.קון, וידאו]

ווסטרוז כמרקחה: למרות שהיה ידוע שעונה שנייה בדרך, ושהיא גם לא תהיה האחרונה, טוב לשמוע מבכירי HBO שמבחינתם עונות של "משחקי הכס" (ובקצרה: משחכס. ואם זה יוצא בהקלדה מהירה משכחס, תתמודדו; זה בדות'ראקית) ימשיכו להגיע עד טיפת הדם האחרונה ותום סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", עליה מבוססת הסדרה. הרשת אחראית לסדרות איכותיות רבות לאורך השנים, שהפקתן עולה כסף רב, והיא נאלצה לעתים להשאיר פצועים מאחור: "קרניבל" ו-"דדווד" למשל, שזכו להצלחת המבקרים לא סחפו את הקהל מספיק ובעיקר לא יצרו לעצמן בסיס אוהדים נלהב דיו וגדול דיו, ומצאו את סופן בטרם עת, כך שביטול עתידי של "משחכס" לא היה ברמת הבלתי-אפשרי, על אף חסדי הביקורת.

עד טיפת הדם האחרונה
כנראה שהצלחת הסדרה הן ביקורתית והן מבחינת מכירתה לערוצים ברחבי העולם הספיקה, וההבטחה הזו של HBO, שאינה מתחייבת לכמות עונות מסויימת (והצפי הוא ליותר מכמות הספרים, שרק הולכים ותופחים, ומספרם אמור להגיע לשבעה, אם וכאשר ירצה המרטין), מספקת איזהשהו ניצוץ לתקווה שאולי באמת נזכה לראות את סוף הסיפור, ובאופן חשוב יותר אולי זוהי תהיה יריית הפתיחה להתחלה של עיבודים בקנה המידה הזה לסדרות ספרים אחרות מעולם הפנטזיה, במיוחד כש-"אלים אמריקאים" של ניל גיימן כבר בדרך (ולהצלחת "משחקי הכס" ייתכן ויש קשר לעובדה שדיבורים של שנים על סרט קולנוע הופכים עכשיו למציאות סדרתית), והסדרה צפויה להרחיב את הסיפור המקורי, שמבוסס על ספר אמנם-עב-כרס-אך-אחד (פלוס נובלה, אוקיי) לעונות שלמות נוספות שלא הופיעו במקור. "אמרנו לג'ורג' מרטין שנמשיך כל עוד הוא ימשיך לכתוב", אמר הנשיא-השותף ברשת ריצ'רד פלפלר בהודעה שנמסרה, ובמובן מסויים, לחובבי סדרת הספרים יש מזל גדול ש-"משחקי הכס" הגיעה - היא מגדילה את הסיכוי שמרטין אכן יסיים את הסאגה באופן משמעותי. חדשות טובות על גבי חדשות טובות.

blood of my blood
"אני מקווה שהסדרה תחזיק מעמד 20 שנה" אמר מייקל לומבארדו, נשיא חטיבת התכניות ב-HBO, ואם ג'ורג' מרטין ימשיך להוציא את הספרים במימדים ובקצב בהם הוא מתאפיין עד כה, כנראה שזה באמת מה שזה ייקח. בשולי הדברים נמסר גם שבעונה הבאה יהיו 10 פרקים בלבד, כמו בראשונה, ולא 12 כפי שפורסם, בטענה שלא ניתן לייצר יותר מ-10 אפיזודות בפרק הזמן הקיים ליצירת עונה, מבלי לפגוע באיכות ההפקה, או לייבש את החובבים (חבר'ה, זה מרטין! אנחנו רגילים!), שגם ככה ייאלצו להמתין הרי. לכשעצמו, זה לא אסון, אבל נשאלת השאלה כמה עונות יידרשו כדי לספר את הסיפור מבלי לדלג אפילו יותר מהר בין האירועים (הסדרה עושה עבודה טובה בסך הכול, אבל לעתים עולה התחושה שהדברים נעים מהר מדי. ואולי זה רק למי שקרא), במיוחד כשלוקחים בחשבון שהעונות הבאות יורכבו, כנראה, ממאש-אפ של שני הספרים הבאים בסדרה, ולא ילוו את הספרים כרונולוגית. כך או אחרת, הבו לנו משחכס. שאוש"ק, וישא"ק.

ובינתיים, בזמן שמחכים, אפשר לצפות בפאנל "משחקי הכס" בהנחיית ג'ורג' מרטין מכנס קומיק.קון האחרון בסן דייגו (במיוחד אם תמיד תהיתם מי לוקח בקרב אחד על אחד - קונאן הברברי או ח'אל "my stars and moon" דרוגו):









חלום כהה, מלאך שחור: אסף אמדורסקי ב-"בארבי"

לפעמים - טוב לאחר. לפעמים זה עובד לטובתך. נגיד, בתור לרופא, שגם ככה עוד לא קיבל את הפציינט של שעה לפנייך. וגם בהופעות, לא פעם, שווה לאחר משמעותית מעבר לשעה הנקובה. בעיקר בישראל. בעיקר – בבארבי. אז לקחתי סיכון מחושב והגעתי להופעה של אסף אמדורסקי באיחור אופנתי, מתוכנן לשם שינוי, של שעה. פתיחת דלתות היא מזמן קוד ל"בואו-תתייבשו-ותשתו-בינתיים-בירה-מופקעת", הרי. נכנסתי, עברתי ביקורת, קניתי בירה, מצאתי לעצמי נישה נחמדה להשען במרפסת מצד ימין, והמתנתי.

את "צד א'" של אסף אמדורסקי חרשתי היטב השנה. האלבום קצר, הרצועות ארוכות, ההפקה נעה בין סבנטיז לפרוגרסיב לאלקטרו רך, ויצא לי לומר לא פעם אחת שסופסוף אסף חזר לרמת "מנועים שקטים" אם לא מצא רמה אחרת וחדשה לחלוטין לעצמו. לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מהרצועה הפותחת מאת דוד אבידן, "הרחובות ממריאים לאט", ועד שיר האהבה הענוג והזעיר-ממש "מסתכל בכוכבים" ("יש לך \ כוכבים על העורף \ אני רואה אותם \ רק כשאני מחבק"), ובניגוד מושלם לתגובה שלי לאלבום הגלגל"צי ברוחו "הרי את", התאהבתי בכל שיר כמעט, עם הזמן. "הרחובות ממריאים" הוא סוג של יצירת מופת (והקליפ שלו שצילם וביים אמדורסקי בעצמו, יפהפה גם), "רעידת אדמה" עם קרני פוסטל הוא אחד השירים היפים ביותר בשפה העברית (וכמה חבל שהוא לא התנגן הערב) בעיניי, ובטח שאחד הדואטים העבריים המצמררים של העשור הקצרצר הנוכחי.


האלבום כאמור, די מוצלח, במיוחד לאור חוסר הציפיות שלי אחרי "והרי את", שבעיניי היה הרבה יותר מדי איזי ליסנינג שמיועד לרדיו ופחות מדי יצירה של אסף אמדורסקי. כך שהציפיות להופעה שמבוססת עליו היו די גבוהות. את ההשקה וההופעות שהגיעו אחריה פספסתי, כך יצא שאת המופע שמלווה את "צד א'" תפסתי בשלב יותר מתקדם, יותר משופשף ומהודק. אסף אמדורסקי עולה מחוייך, עם המוהוק שהפך לטריידמארק, וקרני פוסטל היפהפיה והמוכשרת לימינו על קלידים (בהמשך היא תעבור לצ'לו שלה כמובן), תום דרומי היפה לא פחות על הקלידים משמאל, אור אדרי הג'ינג'ית על הבס, ורק רון אלמוג המוכשר על התופים, מפר את להקת הליווי שכולה בנות שיכולה הייתה להיות כאן. אם הוא לא היה עושה כזו עבודה טובה, רכה כשצריך ואגרסיבית כשחייב, אולי גם היה למישהו איכפת.

אז חמש דקות תמימות אחרי שהתיישבתי לחכות עם הבירה, בקושי שני שלוקים של המתנה, ומחיאות הכפיים שמסמנות את עליית ההרכב לבמה מתחילות. הצלילים הראשונים מתחילים להתנגן וההרכב שהספיק להשתפשף היטב בחודשים האחרונים מתחיל לברוא את "כוונות רעות" מהאלבום האחרון. סולו גיטרה עצבני מבשר שאת ההפקה האלגנטית יחליפו הערב צלילים קצת יותר מסוכסכים ומכוסחים עם עצמם, ואמדורסקי טוען כל רגע מהסולו באנרגיות שישמשו אותו נאמנה עד סוף הערב.

"גולשים" מהאלבום הקודם מגיע והוא, באופן לא מפתיע, טוב הרבה יותר מגרסת האלבום, יש בו בהילות וכמעט פרנויה שאין במקור. הוא לא רך וענוג, הוא צורח. "הירח בוער מעל העיר הישנה \ כלבים מביטים מהמרפסות \ כבר שלוש לפנות בוקר \ מכיוון הים אפשר לשמוע את הגולשים הצעירים \ צורחים לשמיים". התאורה מתחלפת, אדום עז, כחול עמוק, חושך מוחלט כשרק פניו של אמדורסקי מוארות על-ידי המיקרופון שלו, כמו איש שמספר לילדים צ'יזבט באיזה חושך. צלילי הפתיחה של "15 דקות", הפתיח של יצירת המופת של אסף, "מנועים שקטים", נשמע והקהל מתחיל להתחרפן. כמו שיקרה רק פעמים ספורות, בשירים הישנים יותר, במהלך הערב. עוד סולו גיטרה עצבני וחילופי אורות. "והוא האמין לה" מתחיל להתנגן, ומעט האנשים שכבר גייסו מספיק אומץ או אלכוהול מתחילים לרקוד בשורות הראשונות.

"השיר הבא הוא השיר הראשון שכתבתי... שאני יכול לשיר", אומר אמדורסקי ופותח בשיר מימי תערובת אסקוט. "במועדון לילה, אני עומד על הבמה לבד", הוא צועק והסאונד מלוכלך וניינטיזי ומכסה את המילים שהוא לא היה כותב היום, לא ככה. אבל זה עדיין השיר שלו, והוא שר אותו עדיין. "איפה את היום", סינגל מהאלבום החדש, מתגנב אחריו לאט פנימה ומנמיך מעט את האש עם הבלוז הסטייליסטי שלו.


ואז מגיע רגע פחות צפוי של הערב. קאבר ללו ריד, מלאך שחור. קשה לי עם שירים חדשים בהופעות בדרך כלל, אבל הפעם זה מתחבר מיד, כאילו יש לו את הסיסמה לרשת האלחוטית הרגשית שלי בלי לשאול, כאילו אין סיסמה בכלל. "כדי לרפא אותך \ צריך להרוג אותך \ מלאך שחור \ מרחף מעלייך" הוא שר, ואני קופא על המרפסת ומאזין ונוצץ-עיניים. אין שום סיבה שהשיר הזה לא מופיע על אף אלבום או קובץ עדיין. שום סיבה שבעולם. והרגעים הכהים, זה נראה, הם השיאים של ההופעה הזו.

מיד אחרי הקאבר מכריז אסף על "שיר חדש בשם כף סמך פה סופית", כ.ס.ף.. זה מתחיל דרמטי וסינמטי, פינק פלויד פינת ת'רילר, ואז חותך שמאלה בחדות לטכנו דאנס מלוכלך ואפקטיבי. "היא רוצה רק כף סמך פה סופית", נובח אמדורסקי החוצה שוב ושוב, רמזים לכביסה מלוכלכת אולי, והבנות הלבנות עושות "פית פית פית, פית פית פית" כשהוא מהדהד "עוד עוד, עוד עוד".


ב-"זוג משמיים" הזוג שלידי על המרפסת מתחבק כאילו חופה בלתי נראית הוקמה בזמן ששתיתי את השלוק האחרון של הבירה שלי. השיר מסתיים בסולו שריקות של אסף. אז עוזבים את הבמה רון וקרני, שתיכף תחזור עם צ'לו. אסף ניגש לעמדה של תום, שתופסת את מקומה של קרני מאחורי סט הקלידים השני. "השיר הבא נכתב על ידי דוד אבידן והופיע בספר השירה הראשון שלו" אומר אסף, וכל מי שהאזין לאלבום כבר יודע על מה הוא מדבר. האורות ששיחקו בצבעים כל הלילה מתעמעמים עכשיו, לא צריך הרבה. "וידייך שרות מן הקיר \ כמלמול של אזוב ירקרק", הוא שר, ובינתיים קרני עולה עם הצ'לו ואני חושב – הנה "רעידת אדמה". אבל במקום חרדת המיתרים שמלווה את תחילת הדואט שלא-ינוגן-הערב, מתחילות הנשימות הרפות של "יקירתי", מופע ענוג שנמשך, גם כשאסף עסוק בשירה, על-ידי בנות ההרכב.

ולמרות שקרני שם, והצ'לו שם, ואסף, הם משום מה לא מבצעים את "רעידת אדמה". בסדר, אני אומר, אולי זה עדיין יגיע. זה השיר האהוב עליי מהאלבום האחרון. זה חייב. בינתיים, מתחיל הריף הממכר-אך-גלגל"צי של "רכבת לצפון", ואני מתנענע גם בלית ברירה. גם כשהוא עושה דברים שאני לא הכי אוהב, הוא יודע לעשות אותם היטב, ובגרסת ההופעה גם השירים האלו מקבלים משהו מהנפח של סך כל הסאונד, איכשהו השלם הזה לחלוטין גדול יותר מסכום חלקיו. תמיד כמעט. בצלילים הראשונים של "אהבה חדשה" הקהל מתחרפן ואני מרגיש, לראשונה, את המרפסת רועדת (מה שגרם לי להזכר בהופעות של K's Choice בשנה שעברה, כשכל המועדון רעד, כל הזמן, והרגליים רקעו ואנשים בילו יותר זמן באוויר מאשר מחוברים לקרקע, ושמנו לב לזה רק בהפסקות שבין רעידה לרעידה).

וזה רק היה סימן לבאות, כי כשהריפים של "חלום כהה" מתחילים להתנגן, גם אני מתמסר. לחלוטין. השירים מ-"מנועים שקטים" זכו הערב לתגובה חמה מהקהל ו-"חלום כהה" זוכה לתגובה רותחת ממני. "תמיד ימצאו אותנו זרוקים על המדרכה \ ימים שנשרו מאיתנו יוצגו לראווה \ בעיתונים כותרות מהדהדות \ והלב נשבר". בהמשך של הביצוע מגיע קטע הווקאל של ענבל פרלמוטר עליה השלום, שהופך את הרצועה הזו לכל כך מצמררת בגרסה המוקלטת, ומתנגן כאן בגרסה מואטת יותר, מעט מכנית, ויותר ארוכה. כולנו, הקהל, ראש אחד שנזרק מצד לצד, רגל אחת שרוקעת כנגד העץ, יד אחת באוויר, ביחד לבד.

אחרי חטיבת הקצב הניינטיזית והמשובחת הזו יורד ההרכב מהבמה, רק כדי לעלות כמה דקות אחר כך ואחר מחיאות כפיים, כמיטב המסורת. תווים ראשונים של "שמיים כחולים", והזוג שלפניי מתנשק כאילו הם לבד בבית עם מצלמה זולה שלSONY , בחדר הפאניקה האישי שלהם. בסוף השיר אומר אסף שהוא רוצה "להזמין לבמה מתופף אלמוני לשיר שיר לא מוכר", וירמי קפלן עולה עם הרעמה הכתומה שלו לבצע יחד עם אמדורסקי את "החדר האינטימי שלי", ושוב מראה שיש הרבה דברים שקהל יכול לסבול, רק לא הנוסטלגיה הזו, האפשרות לרגעים לחזור למקום שבו עדיין לא הבנת בעצם מהי רעידת אדמה. ההרכב יורד שוב, ובאמת הפעם. אין הדרן שני, אבל זו הייתה הופעה מושלמת כמעט. אני מנסה לעצור מונית אבל האוזניות והרגליים פועלות ולפני שאני מבין מה קרה, אני תיכף בבית וכל הרחובות מסביב, ממריאים לאט.


אסף אמדורסקי ב-"בארבי", תל אביב, 29.7.2011