זבל טוב: גארבג' חוזרת להופיע אחרי 7 שנים; שירלי מנסון עושה גאגא

אחרי שבע שנים ארוכות, וכמו הרבה להקות מפורקות-לשעבר בעידן הפייסבוק (כמו קייז צ'ויס שיופיעו בתיאטרון גשר בעוד יומיים, בהופעה השביעית שלהם בארץ, אליה חזרו מיד עם איחוד הלהקה לאחר שנים של עבודת סולו עצמאית של חברי הלהקה), להקת גארבג' חוזרת להופיע, עם אלבום חדש שייצא השנה (שעטיפתו, אגב, תיבחר על-ידי הגולשים בפייסבוק).

גארבג' הופיעו כבר בישראל ב-1999 - עם חימום של לא אחרת מאשר אותה קייז צ'ויס - ונתנו מופע בנ"ז בהאנגר 11 בתל אביב. ניתן רק לקוות שאולי הסיבוב הזה יחזיר אותם, כפי שמופע החימום הבלגי שלהם יודע טוב, להופיע שוב בפני הקהל הכי טוב בעולם (ועם להקת חימום חדשה שאולי תהפוך עבור חלקנו ליותר חשובה מהמופע המרכזי, עם הזמן).

האוריגינל בבוידעם

בינתיים, כחלק מחזרתה של הלהקה לתודעה, שירלי מנסון המהממת המוכשרת, מהנשים הזכורות והאייקוניות ביותר בסצנת האלטרנטיב של שנות התשעים, מחממת את עמוד הטוויטר\פייסבוק של הלהקה עם מתקפות על הטוען לכתר נשיא ארה"ב ניוט גינגריץ' (אותו כינתה "Dirty Little Birdy" ולאחר מכן תקפה ברשימה שהעלתה בעמוד), יוצאת בסטטוסי רוקנ'רול גורפי-לייקים:

וגם - מצטלמת עטופה בתחרה ולייטקס, בסשן צילומים שלרגעים נראה כמו עטיפות סינגלים מהקטלוג הפרטי של ליידי גאגא, למגזין V:

צילום: Daniele + Iango

הלהקה הודיעה בעמוד הפייסבוק שלה על ההופעה הראשונה שתיערך הקיץ, בהיכל המוזיקה הנודע "אולימפיה" בפאריז, ובשעות הקטנטנות של הבוקר, שעון ישראל, פרסמו החבר'ה עוד שני תאריכים להופעות כחלק מפסטיבלים בגרמניה: פסטיבל Southside ב-22 ביוני, וכבר ביום המחרת פסטיבל Hurricane.

"אנחנו מתרגשים באופן בלתי ייאמן מתגובת המעריצים להודעה על מסע ההופעות העולמי שלנו, ומהתגובה מהמעטים ברי המזל שזכו להצצה מהאלבום החדש. 2012 הולכת להיות שנה גדולה עבור כולנו. קשה לנו לשער כמה המומים נהיה כשנעלה על הבמה מדי ערב, במהלך השבועות הראשונים של להופיע לראשונה אחרי שבע שנים", מסכמת הלהקה את ההודעה, שרק מסמנת את גל האיוונטים שהולך להציף את העמוד בשבועות הקרובים לקראת מסע ההופעות העולמי.

ואם הם יחליטו להגיע לכאן, נגיד ממש מהר, די אפשר להבטיח ששירלי תצא מבסוטה:

תמונה אחת בשבוע: Oscar Statue

הקבר של אוסקר וויילד, בית העלמין פר לה-שז, ספטמבר.

מתוך Paris #2

תמונה אחת בשבוע: Popcorn Soup

מתוך iArt

Introducing: לִרְלוּרִים 2.0

אחרי שנתיים די מנומנמות, הבלוג חזר בשבוע האחרון למצב פעיל. על כן הגיע הזמן גם לקצת שיפוצים. חדי העין (או מי שסובל את הפיד שלי בשעות האחרונות בפייס) הבחינו אולי שהבלוג עבר כמה שינויים לאורך היממה האחרונה. בתור התחלה, סופסוף העליתי עמוד על-אודות, ולקחתי את הזמן לעצב ולהעלות header במקום הטקסט שהיה שם (בדרך נפל "ז'ורנל, ז'ורנל, ז'ורנל", ציטוטה של מ. פסקל האלמותית, שמעולם לא קיבלה את הקרדיט הראוי לה, והיה הטאגליין של הבלוג הזה מרבית ימיו), עם לוגו שהגיע בהשראת התמונה המצורפת בתחתית הפוסט.

חוץ מהלוגו נעשו שינויים בעיצוב כולו, נוספו אלמנטי facebook נחוצים כמו שיתוף, לייקוק, ותגובות. גם מערכת תמונות נוספה לאתר, בפיד של אלבומים נבחרים מעמוד הפייסבוק שלי; ניתן להגיע אליה דרך תמונות אקראיות בבר הצידי, או דרך עמוד האלבומים. אני מקווה להמשיך לעדכן בתדירות דומה, פוסטים חדשים אבל גם חומרים מכל מיני מקומות שעוד לא עלו כאן, או הפניות לפוסטים באתר השני שאני כותב בימים אלו, בלוג האייפ\פון\וד\פד iSpot (בואו לבקר, נחמד גם שם).

יש עוד דברים שרציתי ואני רוצה לעשות, או לשפר (כמו מסתרי הגבול המקווקו הנעלם, משום מה, בעמוד בראשי בצפייה בכרום), ומתישהו זה יקרה גם. אולי גם הפעם זה ייקח שנתיים. האמת היא שזו קצת סגירת מעגל, גם כי הלוגו הראשון של האתר, שנגנז אחרי זמן קצר יחד עם אותו עיצוב, הכיל בועת-קומיקס (אבל אחרת), וגם כי בפוסט הראשון כאן לפני קצת מעל שנתיים השתמשתי בתמונה די דומה. כמו אותם סופרים שתמיד מספרים, בדרך אחת או אחרת, את אותו סיפור; יש רעיונות שנשארים איתך.

תמונה אחת בשבוע: Marvin

מתוך iArt

היי צ'אי לוק לוק

יכול להיות שהבדיחה על האסיאתי שנותן לילד שלו שם על ידי השלכת פחית במורד מדרגות ובחירה של צלילי צ‘ין-צ‘ן-צ‘ון אקראיים, נולדה מהתנשאות או מבוכה מערבית אל מול שלל הניבים, ההטיות וההגיות האפשריים בשפות אסיה. או שזו סתם בדיחת קרש לא מוצלחת. כך או אחרת, נראה שהאוזן המערבית מתקשה עדיין לעכל את המנעד האסיאתי. אפילו פה, לא מזמן, ובעצם מדי כמה זמן, יוצא לי לשבת או לעמוד בתחנת אוטובוס עם פועלים מסין או מתאילנד, ולתהות מה בדיוק אומר כל הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה.

במקרים כאלה נראה ששפה, הכלי הבסיסי לתקשורת, לחיבור, משמשת דווקא כגורם מפריד. גבול מיידי שמזכיר לנו מי כאן אנחנו, ומי האחר. מי השחור, ומי השחור יותר.

• • •

לא מזמן מצאתי בתחנה כזאת, ריקה ומחכה באמצע דרך, חוברת כחולה דקה, שמישהו הפיל, אולי בריצה הבהולה לאוטובוס שמחבר בין השממה הזו ומה שהוא עיר. ”מילון עברי תאי“ היה כתוב בעברית, מעל מה שנראה כמו אותה הכותרת בתאי, שנראתה לי כמו שילוב בין סינית וערבית.

העמוד הראשון, בתאי כמעט כולו, מסתיים בחותמת של משרד המסחר של תאילנד (ובשתי השורות היחידות שיכולתי באמת לקרוא). מאז 1994, 15 שנה, משמש המסמך הדק הזה כלי עזר לאזרח התאילנדי, שמצא את עצמו פתאום פה.

ב-13 קטגוריות שונות מנסה המדריך הדק-מאוד לכסות את כל מה שצריך תאילנדי בארץ הקודש: תאריכים, זמן, מספרים, צבעים, אוכל, מגורים, משפחה, הפכים, ביקור אצל רופא, עבודה (כמובן), שמות פרחים (באמת?), תקשורת בסיסית, ואחרון חביב - אווזים (מזעזע כמו שזה נשמע). אין כאן קטגוריה לרגשות, אבל הרי גם בעברית אף אחד לא אומר ”געגועים“ או ”חלומות“ בעבודה, או אצל הרופא.

כצפוי ממסמך שחתום על ידי משרד המסחר, ה“עבודה“ נמצאת בכל מקום, גם בקטגוריה הפותחת – תאריכים. בין שמות הימים והחודשים נמצא גם הביטוי המרקסיסטי ”יום חופשי“ (בתאי: וואי יוד). קטגוריית הצבעים רומזת כי התאילנדי רואה את ישראל בעשרה צבעים בלבד, יום משכורת צבוע בסי קאו (לבן), יום מחלה צבוע בסי דאם (שחור). סביבת המגורים תכלול תמיד את השוד טאם גאן (בגדי עבודה).

רוב ההפכים עדיין כאן: יפה - סו-אי. מכוער - מאי-סו-אי. נכון - צ‘אי. לא נכון - מאי צ‘אי. עצוב – סאו. מי קוואם סו, נדיר יותר, אומר שמח. ורק ההפכים הבסיסיים ביותר שלנו לא נמצאים: ההפך של טוב (די) הוא בסך הכול לא טוב (מאי-די). אף פעם לא באמת רע, אם להאמין למילון הזה.

בין הגדרה להגדרה, ההיגיון הפנימי של השפה פתאום עולה, החזרות, המבנה. משהו מובן פתאום.

אבל בהמשך, אחרי שמות הפרחים היפים (ציפורן זה דיאטוס, וחמניות – טאן טאוואן. איריס היא איריס ושיח ורדים הוא קו-לאב), מגיע פרק האווזים. אין לנו באמת צורך במילים בתאי ל“לפתוח פה“, ”אווז עייף“, ”להכניס צינור לוושט“, ”לשטוף“, ”סכין“ ו“לשחוט“. סוף די נורא למה שהיה בשלב מסוים משחק מילים משעשע. היי צ‘אי לוק לוק! תנשום עמוק. איזה מלוכסן עיניים קטן וחמוד חשבנו שאתה, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.

• • •

אבל כמה הרבה אומר הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה, מבלי שנבין בכלל. כמה מילים מספיקות כדי לקיים חיים? ומי זה משרד המסחר של כל מדינה שיקבע? וכמה שחורה יכולה להיות עבודה, עד כדי כך שאומה תייבא (ותגרש, ותייבא) אלפי זרים אילמים, מבחינתה, רק כדי שאזרחיה שלה יוכלו להמשיך ולהעמיד פנים, שהפרחים והפירות שלנו קוטפים את עצמם; שהאווזים, בכלובים הצרים מדי, מפטמים ושוחטים את עצמם; ושהזבל הרב, שאנחנו משאירים אחרינו בכל מקום, ללא הפסקה, פשוט נעלם מאליו.

[פורסם לראשונה ב-"ספירלה", גליון 10, יוני 2009]