רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"][/caption]

ואלס עם יאיר

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.
[flv:/videocontent/yrave3.flv 400 300]אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

[caption id="attachment_144" align="aligncenter" width="391" caption="הקרנה אחרונה לפני האוסקר."][/caption]

העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

[caption id="attachment_92" align="aligncenter" width="512" caption="ראשים מדברים"][/caption]

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

[caption id="attachment_93" align="aligncenter" width="350" caption="ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com"][/caption]

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות - גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך - ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.

בלונדינית וארבע קושיות

דברים שקורים בזמן שאתה ישן.

1. מייל ששיגר בשעות הקטנות של הלילה \ בוקר איתמר כהן, לשרת החוץ הנוכחית \ ראש הממשלה בפוטנציה, ציפי לבני:

שלום לכבוד שרת החוץ.
אבקש את תשובותייך לארבע השאלות שמופיעות כאן.
בכבוד רב,
איתמר כהן (אופנן)
מכותבים למייל זה:
עבודה שחורה;
עיתונאים מגל"צ, רשת ב', ערוץ 2, "דה מארקר" ו"מעריב";
בלוגרים ואזרחים מרשימת התפוצה שלי.

"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)

ניתן רק לחכות ולראות אם היא אכן תענה לו (יס, she can). בינתיים, אם בא לכם להפציץ את שרת החוץ בקושיות משלכם, או סתם ספאם בריא, אלו הן כתובות המייל הרלוונטיות (לחיקוי שלה ב-"ארץ נהדרת" יש כתובת משלו @מאקו, כמובן).

2. ולפוליטיקאי אחר שיענה בקרוב על שאלות. ניצן הורוביץ אמור היה להגיע לסינמטק שדרות בזמן עופרת יצוקה, להרצאה במסגרת "חברה בעם", בעקבות הסרט "וול-E". אבל כשהתותחים רועמים המקרינים בורחים, והאירוע בוטל. עכשיו יש תאריך חדש: 1.2.09, שבע וחצי. בואו לראות את הרובוט הקטן והחמוד עם המסרים הירוקים והמודעות לאיכות הסביבה (ואת וול-E גם).

"תאמינו בזה": אביתר בנאי בהופעה, B-Bar, שדרות, 16.5.07

48 שעות של קסאמים על שדרות לא עצרו את אביתר בנאי מלהגיע לעיר הדרומית המוכה. בדרכי להופעה באיזור התעשייה עברתי ליד "ארמונות קזבלן", בהם נערך אירוע שמחות שנראה לא שמח במיוחד, ודי ריק מאדם. בתחילת הערב נראה כאילו גם אביתר עומד להופיע מול כסאות ריקים. אזעקת צבע אדום נשמעה שעות ספורות בלבד לפני תחילת ההופעה והרחובות מיותמים. אך עד מהרה התמלאה קומת ההופעות של ה-B-Bar בעשרות אנשים, סטודנטים ברובם. עדיין קטן מהמצופה, מאוד אינטימי כתוצאה, ולמי שהקדים להגיע וזכה לשבת מקדימה, זה כמעט אחד על אחד.

ההופעה נפתחת ללא טקסים מיותרים. בנאי, בחולצה שחורה וג'ינס, עולה על הבמה הקטנה ועימו אמיר צורף, גיבור גיטרה צנום, היחיד מהרכב הלהקה שמלווה את אביתר בסיבוב הנוכחי. "תן לשינוי לצמוח" הוא סיבוב מועדונים ופאבים קטן יותר מהופעות הענק עם הלהקה. ל-B-Bar זה התאים כמו כפפה. אביתר מתחיל בשיר החדש "אבא", שכנראה ייכנס לאלבומו הבא. "אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי", הוא שר בקולו הגבוה והנקי, ומתכוון כנראה לאבא-של-מעלה. זה לא סוד שאביתר בנאי חזר בתשובה, ומעל אלבומו האחרון "עומד על נייר" הוא מישיר מבט, בניגוד לעטיפות אלבומיו המטושטשות בעבר, חבוש כיפה ועטור זקן. הוא אמר בטלוויזיה פעם שבעולם יש שני סוגי אנשים: מחפשים ומוצאים. אביתר כבר מצא.

"השיר הכי יפה בארץ"

"אני רוצה לדבר אתכם... אבל אני לא מצליח לחשוב על מה לומר. אז אני אשיר". אביתר בנאי לא נחשב לאמן דברני במיוחד, מבטים ומלמולים מהווים את רוב קטעי המעבר בהופעותיו, אבל בלילה הזה, מול הקהל הקטן בסוף העולם, הוא נפתח. קצת. "כיף פה", הוא אומר לאחר ארבעה-חמישה שירים, ובזאת מסמן שהלילה הוא ידבר קצת יותר. ההופעה ממשיכה, בעיקר שירים מהאלבום האחרון ובלוני ניסוי לאלבום הבא. מקומן של הקלאסיקות מאלבום הבכורה, כגון "יש לי סיכוי" ו-"תתחנני אליי", אינו נפקד, כמו גם "אבות ובנים" המרגש, שזכה לתשומת לב מחודשת לאחרונה בעקבות סצנה בסרט "בופור" בה שר אותו חייל בלבנון. "זה השיר הכי יפה בארץ", הוא אומר ומבצע את "מעיין" של קורין אלאל. "וזה השיר הכי יפה בארץ" הוא אומר קצת יותר מאוחר ומבצע את "ואיך שלא" של אריאל זילבר. הקהל השבוי שר איתו, עוקב אחרי כל פיתול של כל עיקול של כל מילה. "חשבתי לא לשיר את השיר הבא", אביתר אומר בהרהור, "כי אין לי כוח. אבל חשבתי שזה מתאים... הרי יורים עלינו קסאמים", ופוצח בגרסה עליזה במיוחד של להיט הרדיו האירוני-מקאברי "כלום לא עצוב", שהופכת עד מהרה לשירה בציבור. "תאמינו בזה", הוא קורא בעליזות מעושה כשהקהל חוזר על הפזמון המוכר.

"יש סיבה".

"עכשיו אתם תעשו משהו", אביתר עוצר ומסתכל עלינו. הסיטואציה מתהפכת לרגע, אנחנו המופע פתאום, אביתר הוא הקהל. וקורה משהו שלא קרה בעבר: אביתר מדבר, ברציפות, משפטים שלמים. "תשאלו אותי משהו", הוא מבקש. כאילו האינטימיות הפתאומית הזאת באמצע המדבר חזקה ממנו והוא לא רוצה לעזוב בלי לתת לנו קצת יותר, רק עוד קצת. "השביתה סתלבט, אה?", הוא זורק, בלי הכנות, גם הוא מופתע. "אז מה, כולכם יוצרים אמנות?", הוא שואל, "זה חשוב... יצירתיות... זה חשוב לי גם". "למה הפסקת לשיר את תיאטרון רוסי?" שואל מישהו מאחורה ופוגע בעצב נסתר, שאלת השאלות, השיר הכואב, הכנה, והחשוף ביותר של אביתר, שנגנז בהופעות מאז הפך מואר. "יש סיבה", הוא עונה, ועוצר. "אבל זה אישי מדי. אז אני אשקר אם לא איכפת לך".

ההופעה נמשכת, ביצוע אחר ביצוע יפהפה, הישן והחדש והעתיד מתכנסים תחת אותה קורת סאונד, אביתר על הקלידים או האקוסטית או הבס ואמיר צורף מהדהד בחזרה על החשמלית הלבנה. בסוף מודה אביתר לצורף, ולשורה ארוכה של אנשים מההפקה והמועדון, מקפיד על פאוזה בין שם לשם, ברור כמה חשוב לו להכיר תודה. כשהוא מסיים אני מוסיף בקול קטן, "ולגאיידמק", והוא צוחק. את ההופעה הוא מסיים ב-"שיר בוקר", שיר מסורתי שאביו היה שר לו כילד, ובימים אלו הוא שר לבנו הקטן. הקלטה ישנה של אביו מלווה אותו לאורך כל הביצוע.

יצא לי לראות את אביתר מופיע לפני כשנתיים ב-"צוותא", ממש לאחר צאת האלבום האחרון, וכעת לאחר אינספור הופעות וביצועים הוא מבצע את השירים טוב יותר, למרות ההרכב המינימלי, ולובש את המוזיקה כאילו הייתה בגד ישן ומוכר. בולט בהעדרו הסינגל "הזאב והאיילה", ואביתר אינו מבצע כלל שירים מאלבומו השני והאקספרמנטלי "שיר טיול", אבל "מתנות" זוכה לסיום פאלסטו מהדהד, ו-"תחרות כלבים" ו-"פקק תנועה" זוכים לסולואי גיטרה חדשים-ישנים, כשאמיר צורף בורא בהם חיים על המקום. גם אביתר מאלתר קצת בשירה, בפריסטיילים קטנים ומתוקים של הקול הצלול שלו וגם בנגינה, איך שזה בא, מקצות האצבעות אל עור התוף ועד העונג הבא.

פורסם ב-16.5.07