ערוץ 2, אתמול, ערב

אחר כך היו פרסומות.

אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לָשׁוּב: "השיבה", ביקורת

סיימתי לראות ממש לפני כמה רגעים את "השיבה" (Vozvrashcheniye, 2003), סרטו של אנדריי זוויאגינצב, ואני לא יודע עדיין איך אני מרגיש. סרטים זרים ראיתי בעבר בעיקר בספרדית וצרפתית, אך כמות הדיאלוג בסרט כה מינורית שנדמה שהיה יכול להיות בכל שפה. הנוף הסיבירי הפראי ממלא כל פריים בסרט כמעט, למעט אלו העירוניים וגם שם יש פראיות ממותנת, אלימות המבוטאת בבטון בלבד.

קשה לדמיין כמה זמן ארכה עריכת הסרט. כל פריים מחושב כמו תמונה מושלמת. אור וצל משחקים תפקיד כמו היו אחת הדמויות, הפסקול הוא דמות משנית אך חשובה והוא שר שירים בשפה שאני לא מכיר, שגרמה לי לצחקק מדי פעם כשזהיתי קללה או מילה מוכרת אחרת, שירים של רוח ועלים, שירי התבגרות וים, שלא ייגמרו לעולם. וקריאות שחפים.

הילדים, הנערים, השחקנים הצעירים האלו ראויים לכל שבח ולא רק בהשוואה לשחקנים בני גילם. האמנתי להם כל רגע. להיות ילד זה להיות באפלה. לא להחזיק בכל המידע, ובתור צופים בסרט אנחנו בדיוק באותה העמדה. לא הכל מוסבר, לא בזמן אמת ובטח שלא בדיעבד, והמסתורין הגדול הזה, של האב, של התבגרות והצורך להבין מאיפה באת, נותר על כנו. ואולי עדיף כך. הרי אנחנו לא באמת יודעים הכל, גם כשאנחנו מספיק מבוגרים כדי להחליט לבד מתי נאכל ולאן נלך. כמה עצוב לגלות שהנער ולדימיר גארין, שגילם את האח הבכור אנדריי, טבע באגם המצולם בסרט, עוד לפני שהופעתו הקולנועית הראשונה והיחידה הגיעה לאקרנים.

התמונות בשחור ולבן המוצגות בסוף הסרט מראות את המציאות כפי שהיינו רוצים לזכור אותה. בהתחלה לא הבנתי את הדיסוננס הזה, אבל אחר כך נזכרתי בתמונות שצילמתי בעצמי. בצורך הפשוט הזה לקחת רק את הטוב. רק את היופי.

המחשבות שלי נדדו לא מעט במהלך הצפייה, בכל זאת הסרט איטי מאוד, המועקה שהוא יוצר כאילו מבקשת ממך להתנתק, להפסיק, לא לראות יותר. קשה לעכל שכל כך מעט קורה בכל כך הרבה זמן, עד שהכתובית מכריזה על עוד יום שחלף, ולפתע מבינים שבעצם עבר כל כך מעט. קל לשקוע בתמונות המרשימות האלו, השמיים הרחבים כל כך, ולחבר אליהן מחשבות כהות משל עצמך.

הסיפור פשוט. התמונות האלו צרובות לי בקרנית הזכרון ואני יודע שהלילה אחלום על דגים מתים לאיטם, נושמים בשקית פלסטיק, על מגדל תצפית באמצע אי בודד, על סכין סודית וקופסה שחורה, וילד תלוי מחוץ לחלון מכונית. על הרצון לקפוץ והפחד לטפס גבוה מספיק. כמי שגדל ללא אב בעצמו לא יכולתי להזדהות יותר עם איוון ואנדריי. עם התחושה המוזרה, המפחידה והמרגשת, כשהוא חוזר ונמצא שוב קרוב, עם הידיעה שהנה בקרוב הוא שוב נעלם. והפעם אולי לתמיד.

רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"][/caption]

וחבל אפילו למצמץ

תיכף יהיה אביב שיביא איתו המון אלבומים חדשים, מיותרים בעיקר, אבל גם, אחרי ארבע שנים, שוב את אביתר. אני מחכה. בינתיים, "אותיות פורחות באוויר" מוכיח שהלהקה הקטנה שהתבשלה בימי "עומד על נייר" מהותית ליצירה כמעט כמו אביתר. והוא, הפעם, מהדהד וברור ונוכח הרבה יותר מאשר באלבום הקודם. יש דמיון מסויים בין השיר הזה ובין "תחרות כלבים", שיצא כסינגל באלבום שעבר. עוד פעם אותה תחושת מסע, בהולה כמעט, אבל שלמה יותר, מוכנה יותר לשרוף את העבר ולהניח לו.

בינתיים, לשבת, קליפ שלא ידעתי על קיומו ל-'הרמח"ל'. ביים אסף אסולין, לשיר הסוגר מאלבומו האחרון של אביתר בנאי.

לא, אני לא מת, עדיין

רק בתקופת מבחנים.

לא שזה תירוץ, כי אני לא באמת עושה שום דבר משמעותי עם הזמן שלי מעבר לבזבוז זמן ברשת, איסוף לינקים ("אולי אני ארצה יום אחד לכתוב על זה פוסט"), וצפייה בפרקים של סדרות שכנראה-יש-סיבה-שלא-טרחתי-לראות-עדיין.

ישועה? מישהו? בינתיים רק "אני, אנסטסיה", שנרכש לאחר התלבטות (החבאתי אותו, וחזרתי יום לאחר מכן לקנות) במבצע של דיונון, במכללה, מספק קצת נחת. אני קורא בהפסקות, בעיקר (לא נעים להודות) בשירותים. "ליקוי ירח" יפהפה, אם כי לא סיימתי אותו, ו-"סרטים" היה שילוב של בנאליה וקלישאות-נשיות ומציאות סטודנטיאלית-רגשית מוכרת היטב. אני רוצה להמשיך, רוצה לנעוץ שיניים עד הסוף, כי באמת שכבר נבנה איזהשהו רעב, בינתיים, אבל אין זמן. לא, זה לא מדוייק. הזמן ישנו. אני פשוט עסוק מדי בנוירוזה ואובססיה ומעקב אחרי מחוייבויות (במקום, מחיקתן המיידית מרשימת הטו-דו הקטנה שיושבת לי על הסטטוס-באר כמו צרצר על כתפו של ילד מעץ).

הערב יומולדת עם החברים מגזרת הדרום, אחרי שביום ה', בערב עצמו, סעדתי את עצמי לדעתי בסושי ומיני שרצי-ים. מחר - המציאות kicks back in, והגיע הזמן למועד ב' השני של התואר.

אבל לפני הכול, קריוקי, הלילה.

*אה, וגם: בלוגרים "מקצועיים" זה חרא של עם.

ואלס עם יאיר

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.
[flv:/videocontent/yrave3.flv 400 300]אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

[caption id="attachment_144" align="aligncenter" width="391" caption="הקרנה אחרונה לפני האוסקר."][/caption]

בוא הביתה, איש ציפור

אתמול, מכללת ספיר.

האיש שהיה שם: ואלס עם בשיר

יומה הראשון של מלחמת לבנון, מודל 1982. בסצנה מתוך סרטו "ואלס עם בשיר", מתבקש ארי פולמן, אז בן 19 ונטול זקן או פרסים הוליוודיים, לפנות את גופות ונפגעי כוחותינו. "אתה, קח את כל הפצועים וההרוגים שהיו לנו פה, תעמיס אותם ולך תשפוך אותם". "איפה אני אשפוך אותם?", שואל החייל. "מאיפה אני יודע איפה תשפוך אותם? פשוט תיקח אותם ותשפוך אותם. אולי תשפוך אותם איפה שיש אור גדול. שם בדרך כלל שופכים את הפצועים".

הקצין הבכיר שולח את פולמן אל האור הגדול, אך הוא עצמו פוסע חזרה אל תוך החשכה המוחלטת, בה הוא נבלע. בדרך לאותו אור גדול מפקד פולמן על נגמ"ש. לחייל שתחת פיקודו המבקש הוראות הוא אומר לירות. על מי? מאיפה פולמן יודע, פשוט תירה. לא יותר טוב להתפלל? תתפלל ותירה.

המציאות האבסורדית והמסויטת הניבטת מאותה סצנה, ומ"ואלס עם בשיר" כולו, משתקפת מבעד לעיניו של החייל הפשוט, הקטן, מי שנשלח לבצע מבלי לדעת מה בדיוק ואיך ולמה, ומי שנשאר לחיות ולהתמודד עם זיכרונותיו ומעשיו. זאת עושה פולמן, שהדחיק את זיכרונותיו מימי הטבח בסברה ושתילה, על ידי בניית פסיפס של אירועי הווה וזיכרונות, קטעים תיעודיים לצד פרשנות מונפשת, קטעי הזיה וחלומות.

סצנת הפתיחה, בה 26 כלבים שועטים ברעבתנות במורד שדרות רוטשילד על רקע שמי גז צהובים, מבוססת על חלום ביעותים חוזר שפקד את חברו של פולמן לימי מלחמת לבנון. החלום מעורר בפולמן, 20 שנה אחרי, אי-אילו זיכרונות מודחקים, והוא זוכה לפלאשבק ראשון מימי המלחמה. האם ניתן לסמוך על אותו זיכרון רעוע? מדוע נחסם הזיכרון מאותם ימים? האם הדברים קרו באמת, ואם כן, האם קרו כך?

איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב הקדיש פולמן את הפרס לתינוקות שנולדו לצוות יוצרי הסרט במהלך שנות העבודה עליו, בתקווה שכשהם יגדלו "סרטים כאלה ייראו להם כמו משחק וידאו שאין לו שום קשר לחיים שלהם". אמירה פוליטית לגמרי בימים טרופים של עזה ועופרת יצוקה. אך העובדה שהסרט עורר ביקורות, לרוב אמוציונאליות, הן מימינה והן משמאלה של המפה הפוליטית (הימניים האשימו אותו כמי ששוב מציג אותנו כטובחי-ערבים, ואילו השמאלנים טענו שהוא לא לוקח אחריות ואף מעורר הזדהות אנושית עם הצד הישראלי), מעיד בעיקר על כך שאינו פוליטי באמת, בערכיו הסגוליים, אלא אידיאולוגי.

הבחירה, למשל, שלא ללוות את תחילת וסוף הסרט בשקופיות אינפורמטיביות שיעגנו אותו במציאות הפוליטית וההיסטורית, אינה מקרית. כמו גם הבחירה באנימציה קומיקסית-פסיכדלית כמדיום, על אף הירתעותם השמרנית של משקיעים ראשוניים - ובזיכרונות, חלומות והזיות כחומרים תיעודיים לגיטימיים. זאת, בנוסף למחוות ליצירות מלחמה איקוניות אחרות (ובהן הפצצת טור טנקים ישראלי א-לה "אפוקליפסה עכשיו" ולהיט האייטיז "Enola Gay" הכלול בפסקול, ששמו כשם המטוס שהפיל את פצצת האטום על הירושימה), מעצב את מלחמת לבנון כארכיטיפ של כל-מלחמה, דבר המעצים את המסר האנטי-מלחמתי העומד בבסיסו.

בראיון ל-"Beyond the Multiplex" אמר פולמן: "את הסיפור הזה יכול היה לספר חייל אמריקאי שהיה בויאטנם, או חייל רוסי באפגניסטן, או חייל אמריקאי שנמצא כרגע בעיראק. יכול היה לספר אותו חייל הולנדי, פיס-קיפר, שהיה עד לטבח בסרברניצה (בוסניה), שלא עשו דבר כדי לעצור. זה סיפור אוניברסאלי, למרבה הצער".

אותה אוניברסליות מצערת אך מעוררת הזדהות, בשילוב עם האנימציה החדשנית מצד אחד, אך הנגישה ומוכרת מילדות מצד שני, קשורים אולי גם להצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט. כך או אחרת, נדמה שקשה מאוד להישאר אדישים ל"ואלס עם בשיר". בעיקר לאחר צפייה בו. קשה להישאר אדיש גם, כמובן, בגלל החומרים בהם עוסק הסרט.

הטבח בסברה ושתילה, אירוע מכונן בתודעה הישראלית, שהביא באופן ישיר לפיטוריו (סליחה, "העברתו מתפקידו") של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מונח בלבו של "ואלס עם בשיר". הטבח היה שיא מחריד בתגובה האנטי-מוסלמית של אנשי הפלנגות הנוצריות בלבנון להתנקשות בחייו של ראש הממשלה הנוצרי, בשיר ג'ומאייל.

האופן בו מסתיים הסרט (אזהרת ספויילר לשורות הבאות), אותו קטע דוקומנטרי מצולם בשחור לבן, מבקש לא רק לזעזע את הצופים, אלא גם להעביר נקודה חשובה: למרות האסקפיזם שמאפשרת האנימציה, המעידה אוטומטית כי הדימויים המוצגים הם רק פרשנות למציאות, בכל מה שראינו יש גרעין של אמת. האמת של פולמן, כמובן. ועדיין. כל הזוועות הללו, שרוככו על-ידי קו וצבע ופסקול משובח, התרחשו באמת, גם אם לא בדיוק כך. ובמעבר הזה, בין חלום האסיד הצבעוני והמציאות בשחור-לבן, טמונה הזוועה.

הטבח במחנות הפליטים של סברה ושתילה כבר זכה לביטויים שונים בתרבות המקומית. בהם, שירה המופתי של דליה רביקוביץ', "תינוק לא הורגים פעמיים" (ואלו מכם שכבר ראו את הסרט מוזמנים לחפש את "ואלס" ואת הפלאשבק המכונן שלו בין שורות השיר), שמילותיו האחרונות נוגעות באותן דמויות בהן עוסק סרטו של פולמן: "חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ, דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם, מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם".

איור: דוד פולונסקי. מתוך "Waltz with Bashir", הרומן הגרפי.

תינוק לא הורגים פעמיִם

עַל שְׁלוּלִיּוֹת שׁוֹפְכִין בְּסַבְּרָה וְשַׁתִילָה
שָׁם הֶעֱבַרְתֶּם כַּמֻּיּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם
הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד
מֵעוֹלַם הַחַי לְעוֹלַם הָאֱמֶת.

לַיְלָה אַחֲרֵי לַיְלָה.
קֹדֶם יָרוּ
אַחַר כָּךְ תָּלוּ
לְבַסוֹף שָׁחֲטוּ בְּסַכִּינִים.
נָשִׁים מְבֹהָלוֹת הוֹפִיעוּ בִּדְחִיפוּת
מֵעַל תְּלוּלִית עָפָר:
"שָׁם שׁוֹחֲטִים אוֹתָנוּ,
בְּשַׁתִילָה."

זָנָב דַּק שֶׁל יְרֵחַ בֶּן רֵאשִׁית הַחֹדֶשׁ הָיָה תָּלוּי
מֵעַל לַמַּחֲנוֹת.
חַיָּלֵינוּ שֶׁלָּנוּ הֵאִירוּ אֶת הַמָּקוֹם בְּנוּרִים
כְּאוֹר יוֹם.
"לַחְזֹר לַמַּחְנֶה, מַארְשׁ!" צִוָּה הַחַיָּל
לַנָּשִׁים הַצּוֹרְחוֹת מִסַּבְּרָה וְשַׁתִילָה.
הָיוּ לוֹ פְּקֻדּוֹת לְמַלֵּא.

וְהַיְּלָדִים הָיוּ כְּבָר מֻנָּחִים בִּשְׁלוּלִיּוֹת הַסְּחִי,
פִּיהֶם פָּעוּר
שְׁלֵוִים.
אִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה.
תִּינוֹק לֹא הוֹרְגִים פַּעֲמַיִם.

וּזְנַב הַיָּרֵחַ הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא
עַד שֶׁהָפַךְ כִּכַּר זָהָב מְלֵאָה.

חַיָּלִים מְתוּקִים שֶׁלָּנוּ,
דָּבָר לֹא בִּקְּשׁוּ לְעַצְמָם,
מָה עַזָּה הָיְתָה תְּשׁוּקָתָם
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם.

(דליה רביקוביץ', כל השירים עד כה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

העיקרון של מדינה אחת לשני ראשי ממשלה

אז תוצאות הבחירות שיקפו באופן מטריד ומדויק את השער הקריאייטיבי של "מעריב" מיום הבחירות, ויום לאחר מכן אני מוצא את עצמי בבית-ספר יסודי, בשדרות, מול התצוגה הבאה, שמחכה גם היא להחלטה של פרס:

[caption id="attachment_92" align="aligncenter" width="512" caption="ראשים מדברים"][/caption]

וקודם לכן זה היה סתם נחמד, עכשיו זה כמעט סאטירי:

[caption id="attachment_93" align="aligncenter" width="350" caption="ציבי לבניהו, קרדיט: garpage.com"][/caption]

ואם כבר בחירות, אז ברכות לניצן הורוביץ, שלא צריך לפנות את מקומו בשם מאבק המינים (ולפעמים נראה כאילו אנחנו עדיין משוכנעים שיש בעולם רק שניים) לאף אחד\ת. במיוחד בשנה בה הייצוג לנשים בכנסת גבוה מתמיד (ובניגוד מוחלט לכנסת שעברה), ובאופן מבורך. מי שהצביע עבור מרצ ידע היטב את סדר הבכירים, סוגיה בה עסקה גלאון עצמה, והצביע לפיה. לבקש מהורוביץ לפרוש, מעבר לכך שמדובר באקט לא-דמוקרטי (לנצל איש תקשורת כדי לגרוף אי-אילו קולות - גם אם יש מי שחושבים שקרה ההפך - ואז לסלקו הצידה, זה גובל בהונאה, של יותר מדי גורמים), יהיה הודאה מוחלטת בכניעה לפופוליזם ואבדן הערכים, מצד מי שכבר איבדה, כנראה, את אמון מרבית בוחריה-לשעבר.

דוס מכה שנית

אחרי שחדשות ערוץ 2 חשפו (via עידוק) את ההאקר החרדי "דוס" שהתנכל לשרתי אתר מפלגת "ישראל ביתנו", מכה הפטיש העברי בשרתים של DreamHost, ספק בו מתארחים אתר זה ולא מעט בלוגים ישראליים אחרים. לשירות האחסון הזה הגעתי לפני שנה-שנתיים, כמו אחרים יש להניח, מהפניה באתר של מחייה הוורדפרס העברי יניב רן הרטשטיין, שגם מתארח שם. עד היום, יש לציין, הכול עבד מצויין.

אז, דוס. שישי בלילה. שבת כבר, אפילו. עכשיו פורצים? מה עם קצת שמירה על השבת? מה עם קצת אהבת לרעך כמוך? מה עם קצת לתת לי פאקינג לשמור טיוטה?

לקרוע את הבתים האלה

סרטים, בנוסף לאהבתי לקולנוע עצמו, תמיד היו מבחינתי מקור נהדר למוזיקה. "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kiss Me", של U2, היה מוצלח ובאטמני בהרבה, לדעתי, מהסרט שהוליד אותו. בכלל, מוזיקאים פופולריים בולטים שעובדים בתעשיית הקולנוע אינם מחזה נדיר ונראה שטוב שכך. חלקם תורמים יותר מרק שיר. ג'וני גרינווד לבית רדיוהד, לפני דודו טסה, הלחין את הפסקול ל-"בסוף יהיה דם" הכמעט-זוכה אוסקר. ביורק רקחה פסקול מופלא ל-"רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר (גם בזכות ת'ום יורק), ואדי ודר הלחין את הפסקול המוצלח של "Into the Wild" (פספוס גדול של מפיצי הסרטים בארץ). סקין, האמת, אולי קצת פחות מעניינת את רוב העולם מאז פירוקה של סקאנק אנאנסי, אחד מההרכבים הכי אנדר-מוערכים בניינטיז לטעמי, שדווקא זכו להצלחה אירופאית (וישראלית. הם אפילו הופיעו ב-"עיר הנוער" בחיפה). אבל היא לא הפסיקה לעניין אותי. אז אפשר להבין שהייתי סקרן כששמעתי שיש לה שיר חדש שאני לא מכיר, ועוד יותר סקרן כשהבנתי שזה שיר פסקול-י.

השיר, "Tear Down These Houses", היה מועמד לפרס האוסקר האיטלקי (הם קוראים לו הפרס ע"ש דויד די דונטלו). השם שלו גרם לי בהתחלה לרפרנס קל למלחמה האחרונה. ויש בזה משהו, כי זו עוד בלדת רוק עם הקול האגרסיבי והמזוהה הזה של סקין (אם כי, מאז הסקאנק, היא קצת התרככה). מי שעקב בשנים האחרונות ראה שהיא שחררה עד היום שני אלבומי סולו, שהכילו אי-אילו פנינים, אבל בשורה התחתונה לא באמת סיפקו את הפאנץ' והאטיטיוד של ימי הלהקה. אז גם השיר הזה לא באמת נוסק לגבהים של "Weak" או "Brazen" (או לשפל של "Pickin on Me", שיר נפלא ודי אנונימי מהאלבום השני של הלהקה) אבל משהו, בחריקה הקטיפתית הזו של הקול של סקין, פשוט עושה לי נעים. משהו כמעט נוסטלגי. הקליפ עצמו גרם לי לרגע לפלאשבק לזה של "Secretly", מאלבומה האחרון של להקת-האם, אבל הפעם זה לא קליפ עם סרט רקע מומצא, אלא כמובן קטעים מהסרט האיטלקי "Parlami D'amore" שבפסקולו כלול השיר.

בלונדינית וארבע קושיות

דברים שקורים בזמן שאתה ישן.

1. מייל ששיגר בשעות הקטנות של הלילה \ בוקר איתמר כהן, לשרת החוץ הנוכחית \ ראש הממשלה בפוטנציה, ציפי לבני:

שלום לכבוד שרת החוץ.
אבקש את תשובותייך לארבע השאלות שמופיעות כאן.
בכבוד רב,
איתמר כהן (אופנן)
מכותבים למייל זה:
עבודה שחורה;
עיתונאים מגל"צ, רשת ב', ערוץ 2, "דה מארקר" ו"מעריב";
בלוגרים ואזרחים מרשימת התפוצה שלי.

"כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט" (אדמונד ברק)

ניתן רק לחכות ולראות אם היא אכן תענה לו (יס, she can). בינתיים, אם בא לכם להפציץ את שרת החוץ בקושיות משלכם, או סתם ספאם בריא, אלו הן כתובות המייל הרלוונטיות (לחיקוי שלה ב-"ארץ נהדרת" יש כתובת משלו @מאקו, כמובן).

2. ולפוליטיקאי אחר שיענה בקרוב על שאלות. ניצן הורוביץ אמור היה להגיע לסינמטק שדרות בזמן עופרת יצוקה, להרצאה במסגרת "חברה בעם", בעקבות הסרט "וול-E". אבל כשהתותחים רועמים המקרינים בורחים, והאירוע בוטל. עכשיו יש תאריך חדש: 1.2.09, שבע וחצי. בואו לראות את הרובוט הקטן והחמוד עם המסרים הירוקים והמודעות לאיכות הסביבה (ואת וול-E גם).

פאק, יש לו ניוברי

אחרי הפאקינג הוגו והפאקינג נביולה, מגיע תורה של מדליית ניוברי. רק שהפעם, זו ספרות ילדים, אז מצנזרים, גם אם אתה ניל פאקינג גיימן.
הסופר\יוצר-קומיקס\תסריטאי הבריטי, איש רהוט, מנומס ומנוסח-היטב בימים שכתיקונם, שנוטה לקלל רק בעת קבלת פרסים ספרותיים חשובים, מתאר ביומן שלו את מחשבותיו ברגע קבלת ההודעה (תרגום חופשי):

אתה על רמקול בשיחת טלפון עם לפחות 14 מורים וספרניות ואנשים נהדרים וחכמים וטובים שכאלה, חשבתי. אל תתחיל לקלל כמו אז כשזכית בהוגו. זו הייתה מחשבה חכמה, שכן אחרת היו עולות קללות אדירות, עצומות, ובנות-ארבע-אותיות. כלומר, בשביל זה הן קיימות. נראה לי שאמרתי, "כוונתך שהיום יום שני?".
...
(מרילי-הסוכנת-שלי: "לא קיללת, נכון?", אני: "לא.", היא: "או יופי").

"ספר בית הקברות" (The Graveyard Book), ספרו האחרון של ניל גיימן, זיכה אותו בפרס הנחשב בעולם ספרות הילדים. הפרס, הניתן על-שם ג'ון ניוברי, מו"ל בן המאה ה-18 שפרסם ספרי נוער (ותודה לויקי), מוענק על-ידי ה-ALA, התאחדות הספריות של אמריקה. גיימן הסביר את חשיבות הרגע המסויים הזה עבורו: חבורה של ספרנים וספרניות מסתכלים על הספר הקטן שהוא כתב ומכריזים שהוא ראוי "For the ages". לעידנים. חדווה קלינהנדלר מ-"בלי ניקוד, בלוג ספרותי", קראה את זה קצת אחרת:

תגובתו הנלהבת של הסופר:

"מעולם לא חשבתי שאזכה בניוברי. הפרס הזה הוא פרס שמביא איתו הכרה ומיסוד, במובן הטוב ביותר של המילה. כשיש לך פרס כזה, ספרנים מציעים את הספר ואומרים `הנה ספר שמתאים לגיל הזה`. ואני הרי כבר רגיל כל כך לעבוד בשוליים, וגם ליהנות מכך."

לא נורא, הכוונות ודאי היו טובות. ותבקרו שם לרגע בכל זאת, היא אימבדה וידאו-טריילר ספרותי קטן ונחמד בהקראתו של גיימן, לאותו ספר זוכה ניוברי.

בינתיים, בראיון שנתן גיימן ל-Today Show, הוא הספיק גם לגלות לעולם שאת הסרט לפי "ספר בית הקברות" יביים ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות", "ראיון עם הערפד"), אחד שכבר יודע דבר או שניים על אל-מתים. הרבה לפני כן, יגיע "קורליין" למסך הגדול. יש למה לחכות.

[וכאן ניתן לשמוע את גיימן מקריא את "The Graveyard Book".]

[*עדכון: מסתבר שהוא כן קילל, בסופו של דבר]

[caption id="attachment_22" align="alignnone" width="350" caption="מתוך "The Graveyard Book". אייר: דייב מק'קין"][/caption]

אני חושב שלזה מתכוונים כשאומרים 'בטא'

כן, העיצוב לא מושלם עדיין, ואני לא באמת יודע CSS כמו שהייתי רוצה, ולא תרמתי את הערך "לרלורים" למאגר של דורבנות, או הצגתי את עצמי כראוי, ואין הרבה סיכוי שמישהו יקרא את זה, גם ככה, בינתיים. אבל אם אני אמשיך לחשוב על מה הנושא המושלם לפוסט הראשון, אני לא אכתוב אותו אף פעם. אלא אם כן, כמובן, אני כותב אותו עכשיו.

אז את הבייסיק לגביי ניתן לקרוא בפינה הימנית העליונה של המסך. השאר, קישורים, אודות, שיפצורים טכניים וווידג'טים מיותרים, יגיעו אני מניח עם הזמן.

וולקאם טו מיי האמבל דומיין. הוא קטן ורחוק ולא מקבל הרבה שמש, עדיין, אבל הוא לגמרי שלי והוא לגמרי כאן.

לט דה לרלורים בגין.

[caption id="attachment_11" align="alignnone" width="300" caption="לרלורים. אילוסטרציה."][/caption]