וחבל אפילו למצמץ

תיכף יהיה אביב שיביא איתו המון אלבומים חדשים, מיותרים בעיקר, אבל גם, אחרי ארבע שנים, שוב את אביתר. אני מחכה. בינתיים, "אותיות פורחות באוויר" מוכיח שהלהקה הקטנה שהתבשלה בימי "עומד על נייר" מהותית ליצירה כמעט כמו אביתר. והוא, הפעם, מהדהד וברור ונוכח הרבה יותר מאשר באלבום הקודם. יש דמיון מסויים בין השיר הזה ובין "תחרות כלבים", שיצא כסינגל באלבום שעבר. עוד פעם אותה תחושת מסע, בהולה כמעט, אבל שלמה יותר, מוכנה יותר לשרוף את העבר ולהניח לו.

בינתיים, לשבת, קליפ שלא ידעתי על קיומו ל-'הרמח"ל'. ביים אסף אסולין, לשיר הסוגר מאלבומו האחרון של אביתר בנאי.

ואלס עם יאיר

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.
[flv:/videocontent/yrave3.flv 400 300]אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

[caption id="attachment_144" align="aligncenter" width="391" caption="הקרנה אחרונה לפני האוסקר."][/caption]

לקרוע את הבתים האלה

סרטים, בנוסף לאהבתי לקולנוע עצמו, תמיד היו מבחינתי מקור נהדר למוזיקה. "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kiss Me", של U2, היה מוצלח ובאטמני בהרבה, לדעתי, מהסרט שהוליד אותו. בכלל, מוזיקאים פופולריים בולטים שעובדים בתעשיית הקולנוע אינם מחזה נדיר ונראה שטוב שכך. חלקם תורמים יותר מרק שיר. ג'וני גרינווד לבית רדיוהד, לפני דודו טסה, הלחין את הפסקול ל-"בסוף יהיה דם" הכמעט-זוכה אוסקר. ביורק רקחה פסקול מופלא ל-"רוקדת בחשכה" של לארס פון טרייר (גם בזכות ת'ום יורק), ואדי ודר הלחין את הפסקול המוצלח של "Into the Wild" (פספוס גדול של מפיצי הסרטים בארץ). סקין, האמת, אולי קצת פחות מעניינת את רוב העולם מאז פירוקה של סקאנק אנאנסי, אחד מההרכבים הכי אנדר-מוערכים בניינטיז לטעמי, שדווקא זכו להצלחה אירופאית (וישראלית. הם אפילו הופיעו ב-"עיר הנוער" בחיפה). אבל היא לא הפסיקה לעניין אותי. אז אפשר להבין שהייתי סקרן כששמעתי שיש לה שיר חדש שאני לא מכיר, ועוד יותר סקרן כשהבנתי שזה שיר פסקול-י.

השיר, "Tear Down These Houses", היה מועמד לפרס האוסקר האיטלקי (הם קוראים לו הפרס ע"ש דויד די דונטלו). השם שלו גרם לי בהתחלה לרפרנס קל למלחמה האחרונה. ויש בזה משהו, כי זו עוד בלדת רוק עם הקול האגרסיבי והמזוהה הזה של סקין (אם כי, מאז הסקאנק, היא קצת התרככה). מי שעקב בשנים האחרונות ראה שהיא שחררה עד היום שני אלבומי סולו, שהכילו אי-אילו פנינים, אבל בשורה התחתונה לא באמת סיפקו את הפאנץ' והאטיטיוד של ימי הלהקה. אז גם השיר הזה לא באמת נוסק לגבהים של "Weak" או "Brazen" (או לשפל של "Pickin on Me", שיר נפלא ודי אנונימי מהאלבום השני של הלהקה) אבל משהו, בחריקה הקטיפתית הזו של הקול של סקין, פשוט עושה לי נעים. משהו כמעט נוסטלגי. הקליפ עצמו גרם לי לרגע לפלאשבק לזה של "Secretly", מאלבומה האחרון של להקת-האם, אבל הפעם זה לא קליפ עם סרט רקע מומצא, אלא כמובן קטעים מהסרט האיטלקי "Parlami D'amore" שבפסקולו כלול השיר.