היי צ'אי לוק לוק

יכול להיות שהבדיחה על האסיאתי שנותן לילד שלו שם על ידי השלכת פחית במורד מדרגות ובחירה של צלילי צ‘ין-צ‘ן-צ‘ון אקראיים, נולדה מהתנשאות או מבוכה מערבית אל מול שלל הניבים, ההטיות וההגיות האפשריים בשפות אסיה. או שזו סתם בדיחת קרש לא מוצלחת. כך או אחרת, נראה שהאוזן המערבית מתקשה עדיין לעכל את המנעד האסיאתי. אפילו פה, לא מזמן, ובעצם מדי כמה זמן, יוצא לי לשבת או לעמוד בתחנת אוטובוס עם פועלים מסין או מתאילנד, ולתהות מה בדיוק אומר כל הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה.

במקרים כאלה נראה ששפה, הכלי הבסיסי לתקשורת, לחיבור, משמשת דווקא כגורם מפריד. גבול מיידי שמזכיר לנו מי כאן אנחנו, ומי האחר. מי השחור, ומי השחור יותר.

• • •

לא מזמן מצאתי בתחנה כזאת, ריקה ומחכה באמצע דרך, חוברת כחולה דקה, שמישהו הפיל, אולי בריצה הבהולה לאוטובוס שמחבר בין השממה הזו ומה שהוא עיר. ”מילון עברי תאי“ היה כתוב בעברית, מעל מה שנראה כמו אותה הכותרת בתאי, שנראתה לי כמו שילוב בין סינית וערבית.

העמוד הראשון, בתאי כמעט כולו, מסתיים בחותמת של משרד המסחר של תאילנד (ובשתי השורות היחידות שיכולתי באמת לקרוא). מאז 1994, 15 שנה, משמש המסמך הדק הזה כלי עזר לאזרח התאילנדי, שמצא את עצמו פתאום פה.

ב-13 קטגוריות שונות מנסה המדריך הדק-מאוד לכסות את כל מה שצריך תאילנדי בארץ הקודש: תאריכים, זמן, מספרים, צבעים, אוכל, מגורים, משפחה, הפכים, ביקור אצל רופא, עבודה (כמובן), שמות פרחים (באמת?), תקשורת בסיסית, ואחרון חביב - אווזים (מזעזע כמו שזה נשמע). אין כאן קטגוריה לרגשות, אבל הרי גם בעברית אף אחד לא אומר ”געגועים“ או ”חלומות“ בעבודה, או אצל הרופא.

כצפוי ממסמך שחתום על ידי משרד המסחר, ה“עבודה“ נמצאת בכל מקום, גם בקטגוריה הפותחת – תאריכים. בין שמות הימים והחודשים נמצא גם הביטוי המרקסיסטי ”יום חופשי“ (בתאי: וואי יוד). קטגוריית הצבעים רומזת כי התאילנדי רואה את ישראל בעשרה צבעים בלבד, יום משכורת צבוע בסי קאו (לבן), יום מחלה צבוע בסי דאם (שחור). סביבת המגורים תכלול תמיד את השוד טאם גאן (בגדי עבודה).

רוב ההפכים עדיין כאן: יפה - סו-אי. מכוער - מאי-סו-אי. נכון - צ‘אי. לא נכון - מאי צ‘אי. עצוב – סאו. מי קוואם סו, נדיר יותר, אומר שמח. ורק ההפכים הבסיסיים ביותר שלנו לא נמצאים: ההפך של טוב (די) הוא בסך הכול לא טוב (מאי-די). אף פעם לא באמת רע, אם להאמין למילון הזה.

בין הגדרה להגדרה, ההיגיון הפנימי של השפה פתאום עולה, החזרות, המבנה. משהו מובן פתאום.

אבל בהמשך, אחרי שמות הפרחים היפים (ציפורן זה דיאטוס, וחמניות – טאן טאוואן. איריס היא איריס ושיח ורדים הוא קו-לאב), מגיע פרק האווזים. אין לנו באמת צורך במילים בתאי ל“לפתוח פה“, ”אווז עייף“, ”להכניס צינור לוושט“, ”לשטוף“, ”סכין“ ו“לשחוט“. סוף די נורא למה שהיה בשלב מסוים משחק מילים משעשע. היי צ‘אי לוק לוק! תנשום עמוק. איזה מלוכסן עיניים קטן וחמוד חשבנו שאתה, לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה.

• • •

אבל כמה הרבה אומר הצ‘ין-צ‘ן-צ‘ון הזה, מבלי שנבין בכלל. כמה מילים מספיקות כדי לקיים חיים? ומי זה משרד המסחר של כל מדינה שיקבע? וכמה שחורה יכולה להיות עבודה, עד כדי כך שאומה תייבא (ותגרש, ותייבא) אלפי זרים אילמים, מבחינתה, רק כדי שאזרחיה שלה יוכלו להמשיך ולהעמיד פנים, שהפרחים והפירות שלנו קוטפים את עצמם; שהאווזים, בכלובים הצרים מדי, מפטמים ושוחטים את עצמם; ושהזבל הרב, שאנחנו משאירים אחרינו בכל מקום, ללא הפסקה, פשוט נעלם מאליו.

[פורסם לראשונה ב-"ספירלה", גליון 10, יוני 2009]

רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת

פתגם ישן גורס שביתו של אדם הוא מבצרו. הפתגם הזה מקבל משנה תוקף, עשוי בטון, כשבוחרים לגור בשדרות. כשרק עברנו לכאן שברתי קצה של מקדחה, כשניסיתי לתלות תמונות. שלושה פצעים שטחיים, בקיר מאחורי המראה במסדרון, יעידו על כך גם אחרי, כשכבר לא אהיה פה. כשהקירות האלו יהיו בית, זמני אולי כמו רוב הבתים, למישהו שהוא לא אני.

ואפילו אני, הרי כבר לא לגמרי אני. או אולי, יותר אני מאי פעם. כי השתניתי פה.

אמרה ידועה אחרת טוענת שאי אפשר לחזור הביתה. בספר "You Can't Go Home Again" אמר תומאס וולף שאין ביכולתנו אף פעם לשחזר את העבר באמת, שאי אפשר ממש לחזור לאחור. אבל כל עוד אני כאן עדיין וכותב בין הקירות, זה עדיין בית ועוד לא צריך לשחזר או לחזור. כי לא עזבנו עוד, ואולי את ההווה אפשר לנסות ולשמור.

ההווה הזה מוצא אותי בחדר שלי, עכשיו, בבית שלי בקצה העולם, מול המראה הענקית שנקבעה לי כעובדה, ואילצה אותי להתחיל לחיות. מסביב תלויות עדויות לקיומי בעשור האחרון, כל הפרטים הקטנים, תמונות שצילמתי וארטיפקטים שאספתי בדרך, ועכשיו מרכיבים את הבית הזה. את מי שאני בתוכו. ולפעמים, מהסיבות הפרוזאיות ביותר, באמת אי אפשר לחזור הביתה. גם את זה למדתי פה. אבל בית, כל בית אמיתי, גם מאוד לא פשוט לעזוב.

ולמה? הרי רוב מה שעושה את זה בית, הדברים שלי ובעיקר אני, נעבור הלאה, נמשיך מפה. יהיו עוד בתים אחרים; אמיתיים יותר, זמניים פחות.

אז אני מנסה להזכיר לעצמי את הסדקים של הבית הזה. המטאפוריים ואלו שפעורים בקירות. שיהיה קל יותר לעזוב, להשאיר מאחור. את המקקים האמפיביים העמידים בפני חורף, הנמלים הקטנות והאינסופיות של הקיץ, הרעש של השכנים מלמטה שתיכף יעלו להשתיק אותך, אם תשמיע קול. המוזיקה האיומה או הריח קורע-הלב של בישולים של אמהות, של אחרים, כל יום שישי, מוקדם מדי בבוקר.

אבל כמה שאני מנסה להזכיר לעצמי את העליבות של הבניין הזה, של רגעים מסוימים שהתרחשו רק פה, השפלות קטנות או מלחמות קצרות, עופרת יצוקה או מילים קשות, או סירנה של שתיקות, יש גם דברים שאני לא יכול לשכוח. לא מוכן למחוק. רגעים של בין השמשות.

כמו יום שבת, ורוח דרומית בשקט נכנסת. ואין נפש ברחוב. כמו ההליכה הזו בחלל הפרטי, האינטימי, שאתה בראת, מקום בו הסכנה הגדולה ביותר היא רק אתה, עצמך. בו אין לאף אחד את הזכות לומר לך, מה נכון, ומה רע. מה טוב. האפשרות להיכנס לחדר אחר, רק כדי לקרוא או לחכות או לחשוב. הציפייה המופלאה, מרחוק, של להגיע הביתה, הביתה שלך. לראות את השילוט בדרך ולהמתין, יד עייפה בתוך התיק, נושקת בסתר למפתחות.

השקט שנשאר כשאתה סוגר מאחורייך את הדלת, ואתה בבית, וסופסוף יכול לנשום.

הלילות הלבנים הארוכים פה, בוקר מדמם לתוך מחר ואנחנו. מדברים, מדברים, קוראים שירה בקול. מהדהדים חזרה מהקירות. כאילו העולם והגוף הזה, עוד בתים זמניים שיום אחד נעזוב, לא מחכים שנלך כבר לישון.

עשרים שנה לקח למשורר אחד, שגדל לא רחוק מהחדר בו אני כותב את השורות האלו, לאהוב את החור באמצע שומקום הזה. לי, אני מבין עכשיו, לראשונה באמת, זה לקח קצת פחות.

[יוני 2009, שדרות]

[caption id="" align="aligncenter" width="362" caption="אקס חדר"][/caption]

ואלס עם יאיר

יאיר רוה הגיע אתמול בערב לסינמטק שדרות, שם הרצה לכמה עשרות סטודנטים, פלוס קיבוצניקים וסתם תושבים (לעתים קשישים ונרגנים) מהאזור, על קורות הקולנוע הישראלי בטקס האוסקר. התירוץ: הקרנה חגיגית לרגל מועמדותו של "ואלס עם בשיר" בטקס, שנערך בין היום ואתמול (הסינמטק יערוך השבוע הקרנות נוספות של הסרט, למי שנמצא באזור). בהמשך אותו ערב ערך רוה את הלייב-בלוגינג המסורתי של ליל האוסקר, בבלוג שלו.
[flv:/videocontent/yrave3.flv 400 300]אז "בשיר", למרבה הצער ובאופן מפתיע-לא-מפתיע, לא לקח. ההרצאה, בכל אופן, הייתה מעניינת ומוצלחת וכיסתה את רוב מועמדויות ישראל עד היום, את הטינה של קישון לאיטלקים, ושל מזרחי לצרפתים (עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותם, ביים עבורם), ואת תקופת הבי-מוביז של מנחם גולן בהוליווד אחרי "מבצע יונתן". אני רק חייב להבין למה הייתי עד היום תחת הרושם, המוטעה, ש-"השוטר אזולאי" זכה באוסקר. פדיחה.

רוה, שלא הפסיק לזוז לרגע במהלך ההרצאה, לא הספיק לסיים את כל מה שהיה לו לומר, כשקיבל פתק סמלי ששימש כמוזיקת היאללה-זוז של האוסקר (התגובה: "'ואלס עם בשיר' הוא סרט קצר, איך תחזיקו מעמד עד שלוש וחצי?"). הוא סיים את דבריו בכך שלו יזכה הסרט הוא לא יהיה רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בקטגוריה, אלא גם הסרט התיעודי וסרט האנימציה הראשון. מישהו בקהל ניסה לענות משהו בנוגע לאנימציה, אבל הדיון הושתק די מהר על-ידי קשיש הזוי כלשהו, שצרח שהגיע הזמן לראות את הסרט. אז ראינו. גם בפעם החמישית (אני לא סתם אובססיבי, אני כותב עבודת סמינר) החוויה חזקה ואינטנסיבית, אם כי יותר התרגשתי מ-(וביקשתי לבחון את) תגובות החברים שבאו איתי וזו הייתה עבורם צפייה ראשונה.

[caption id="attachment_144" align="aligncenter" width="391" caption="הקרנה אחרונה לפני האוסקר."][/caption]

בוא הביתה, איש ציפור

אתמול, מכללת ספיר.