הפילוסוף בן דורנו, י. לפיד, ייחס בטעות לקודמו בתפקיד, זנון, את התהייה הפרדוקסלית: האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים בעצמו? על אותו משקל, מצפייה בתוצר הווידאו (קשה לקרוא לדבר הזה סרט) שהובא משום מה לשידור הציבורי הלילה באדיבות "קשת", עולה באופן חד השאלה, האם אסי עזר, שרואה עצמו כנראה כסוג של אלוהים, מסוגל לייצר תוכן כלשהו שאינו עוסק בישבן של עצמו, במסווה של תשדיר שירות קהילתי? ככל הנראה על פי שני הנסיונות עד כה, התשובה היא לא. אלא שהפעם נחצו קווים בצורה מוגזמת - אפילו יחסית לתפלצת הצומי שהיא אסי עזר.
לפני שש שנים, במשדר בעל ניחוח נרקיסיסטי דומה, תחת השם "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ניצל עזר, שאימץ כמו לחלוטין את פרסונת הסיידקיק הנלהב-מצחיקול, הסחית והקלה לעיכול, המכנה הרחב הנמוך בהגדרתו, שתפרו לו תסריטאי "האח הגדול", את עמדתו כ"טאלנט" של קשת, כדי להביא למסך סרט "תיעודי" "קהילתי". רובו ככולו של אותו "דוקו" היה התעסקות צהבהבה ולא מעניינת בסיפור היציאה הלעוס לעייפה של עזר, מי ששהה בנוחות הארון כזכור כל עוד חשב שהדבר משמש לו מקפצה קרייריסטית, זינק ממנו ברגע שהבין שמדובר בטיקט חדש למיתוג ושיווק עצמי - ולא חדל לרגע מאז.
אלא שבשם אותו שיווק עצמי, המשך מכירת הפרסונה הנתעבת, דביקה ומלאכותית שעל שימורה עומל עזר, מתבצע הפעם ניצול ציני אף יותר מאשר בסבב הקודם, כשעזר רוקם קווים גסים ומגושמים בין רצח שירה בנקי, וחתונת הפנאי פלוס שלו. מילא להתחתן רק כדי שתוכל לעשות על עצמך עוד סרט, שגם הוא שחזור כמעט אחד לאחד של הקודם ברמת חוסר התוכן שבו בפועל, אבל זו כבר חציית קו אדום של ממש, של מי שהפך את ניצול הקהילה לענף ספורט אולימפי. "הוא גם האלוהים שלי", שם הסרט, הוא בחירה אירונית, מתרפסת, ואף מעוררת בחילה של כותרת המשדרת היטב את נסיונו הנואש של עזר, להמשיך לשמש על תקן הומו מחמד מיינסטרימי, מהסוג שהדודה שלכם תרגיש איתו נוח, תוך שהוא מנצל את מכאובי הקהילה, וקורבנותיה הפעם, לקרקס האופורטוניזם החקוק על שמו.
כל זה מזכיר כיצד לדקה ורבע ניסה גם לרכב על גל הטבעונות, בניסיון אולי לייצר לעצמו עוד קהילה שלמענה יוכל "להאבק", קרי, להעזר בה כפלטפורמה לקידום הכלום שיש לו להציע, במהותו. זה פחות הלך, כי זה אשכרה דרש הקרבה ועשייה כלשהי כנראה, אבל על הטיקט הההומואי אפשר להמשיך לרכב, זה קל. בין שלל הקלישאות ("גם אני שיחקתי עם הבובות של אחותי!") הפליאה במיוחד להרשים הסצנה בה עזר מנסה להסביר לנו שהוא בעצם הכלה הבעייתית והלחוצה, בעוד בן זוגו הספרדי אלברט הוא ה"גבר" בעסקת החבילה המשפחתית. עודף המלאכותיות של עזר פשוט מביא לזה שכל העסק, שלכנות אותו כתבה מורחבת זו מחמאה אוהבת ביחס לדליחות המוצר, בשלב מסויים פשוט מריח מהצד כמו סדרה בסטייל מוקומנטרי, של דמות מוגזמת, מופרכת במיוחד. למען השם (מותר לי, הוא גם האלוהים שלי), אפילו בבן זוג שלו הוא מנסה להתחרות (ולא בהצלחה יתרה, כן?). דווקא החלק השני בתשדיר, שהיווה מעין ספיישל חתונה נוסח "יום בחיי", איפשר לעזר להקרין מעט אותנטיות, ואף הוציא כמה רגעים אנושיים מרגשים באמת, בעיקר באדיבותו של אלברט, בן הזוג. אולי היה עדיף להסתפק בחלק זה של המשדר, ולא להתיימר שוב לייצר סרט דוקומנטרי שטובת הקהילה או סוגיית הנישואים החד מיניים היא עלק מרכזו.
אריאנה מלמד ב-Ynet וליסה פרץ ב"הארץ" כבר עמדו על טיבו וטבעו האמיתי של העזר, מבלי שהיה לדבר אימפקט מהותי כלשהו על התנהלותו. גם עכשיו כמו אז, יהיו מי שיגידו, גם אם אני לא אוהב אותו וגם אם הפרסונה שלו לא באה לי טוב בעין, הוא בכל זאת מקדם את הנושאים על ידי חשיפתם, לא? אז לא. חשוב ומכריע ההקשר בו נושא מוצג, לא רק הצפת הנושא. ציטוט מעזר עצמו: "בראש שלי אני לא מצליח להתנתק מהתחושה שאני סוטה מהדרך", שנאמר בעודו לובש כיפה, בעת התייעצות עם רב שקר-כלשהו. "זה מבזה את הדת?", הוא תוהה בעיני עגל, דקה אחרי שאמר "ברגע שאתה בטוח בעצמך, אי אפשר לערער אותך".
שניה אחרי הוא מנצל את רגע המפגש האופורטוניסטי בפני עצמו שלו עם השר בנט, מפגש שהיווה עוד ניסיון להתמצב כמיינסטרים נוח לעיכול להמונים, רק כדי לעשות אחורה פנה על בנט עצמו ולהציגו כאידיוט שהוא, אולי, באמת. חרב פיפיות אנושית, ששוכחת כיצד תמכה בהדרת נשים במסגרת הופעה של מתמודדים דתיים ב-"הכוכב הבא", אליה היגר כדי להפסיק להיות זנב לארז-טלים ולהפוך ראש לאריות, או משהו. אז לא, לא עושים שירות קהילתי על ידי הצפת נושא ברמה כה נמוכה, דלוחה, חסרת מניע או חידוש, שעיקרה השמעה מחודשת של דעות חשוכות, באוזני מי שישמעו רק אותן כאמת לאמיתה, ולא את מעטפת הדברים.
האם ישנה קהילה כלשהי בעולם שבאמת מעניינת את אסי עזר, המודע היטב ככל הנראה לדעת הקהל עליו לפחות בקרב מרבית האנשים, אותם הוא מתיימר לייצג? ספק גדול. כל כך הרבה פעמים השתין בקשת (ותמיד ב"קשת") לבאר שממנה הוא שואב מים, כל כך הרבה פעמים היה צריך "להתנצל", התנצלות שלא שווה את הסייבר ספייס עליו היא מוקלדת. הפעם יש לקוות שהוא יוותר לפחות על הטקס הזה. ואז מי יודע, אולי אפילו הבלומים יותר שבין הצופים, קרי אלו שמקבלים את החיוכים הסכריניים כאמיתיים, את ההתנחמדות הילדותית כאותנטית, יצליחו לראות מבעד לשכבות האיפור גם את זיק הרוע, שהוא אולי המילה היחידה לנצלנות הצינית הקרה והשיטתית הזו, שמאחורי המבט הזחוח.
לפני שש שנים, במשדר בעל ניחוח נרקיסיסטי דומה, תחת השם "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ניצל עזר, שאימץ כמו לחלוטין את פרסונת הסיידקיק הנלהב-מצחיקול, הסחית והקלה לעיכול, המכנה הרחב הנמוך בהגדרתו, שתפרו לו תסריטאי "האח הגדול", את עמדתו כ"טאלנט" של קשת, כדי להביא למסך סרט "תיעודי" "קהילתי". רובו ככולו של אותו "דוקו" היה התעסקות צהבהבה ולא מעניינת בסיפור היציאה הלעוס לעייפה של עזר, מי ששהה בנוחות הארון כזכור כל עוד חשב שהדבר משמש לו מקפצה קרייריסטית, זינק ממנו ברגע שהבין שמדובר בטיקט חדש למיתוג ושיווק עצמי - ולא חדל לרגע מאז.
כל זה מזכיר כיצד לדקה ורבע ניסה גם לרכב על גל הטבעונות, בניסיון אולי לייצר לעצמו עוד קהילה שלמענה יוכל "להאבק", קרי, להעזר בה כפלטפורמה לקידום הכלום שיש לו להציע, במהותו. זה פחות הלך, כי זה אשכרה דרש הקרבה ועשייה כלשהי כנראה, אבל על הטיקט הההומואי אפשר להמשיך לרכב, זה קל. בין שלל הקלישאות ("גם אני שיחקתי עם הבובות של אחותי!") הפליאה במיוחד להרשים הסצנה בה עזר מנסה להסביר לנו שהוא בעצם הכלה הבעייתית והלחוצה, בעוד בן זוגו הספרדי אלברט הוא ה"גבר" בעסקת החבילה המשפחתית. עודף המלאכותיות של עזר פשוט מביא לזה שכל העסק, שלכנות אותו כתבה מורחבת זו מחמאה אוהבת ביחס לדליחות המוצר, בשלב מסויים פשוט מריח מהצד כמו סדרה בסטייל מוקומנטרי, של דמות מוגזמת, מופרכת במיוחד. למען השם (מותר לי, הוא גם האלוהים שלי), אפילו בבן זוג שלו הוא מנסה להתחרות (ולא בהצלחה יתרה, כן?). דווקא החלק השני בתשדיר, שהיווה מעין ספיישל חתונה נוסח "יום בחיי", איפשר לעזר להקרין מעט אותנטיות, ואף הוציא כמה רגעים אנושיים מרגשים באמת, בעיקר באדיבותו של אלברט, בן הזוג. אולי היה עדיף להסתפק בחלק זה של המשדר, ולא להתיימר שוב לייצר סרט דוקומנטרי שטובת הקהילה או סוגיית הנישואים החד מיניים היא עלק מרכזו.
 |
| אסי עזר מציג: זחיחות של דוש. צילום: רון קדמי, Timeout תל אביב |
שניה אחרי הוא מנצל את רגע המפגש האופורטוניסטי בפני עצמו שלו עם השר בנט, מפגש שהיווה עוד ניסיון להתמצב כמיינסטרים נוח לעיכול להמונים, רק כדי לעשות אחורה פנה על בנט עצמו ולהציגו כאידיוט שהוא, אולי, באמת. חרב פיפיות אנושית, ששוכחת כיצד תמכה בהדרת נשים במסגרת הופעה של מתמודדים דתיים ב-"הכוכב הבא", אליה היגר כדי להפסיק להיות זנב לארז-טלים ולהפוך ראש לאריות, או משהו. אז לא, לא עושים שירות קהילתי על ידי הצפת נושא ברמה כה נמוכה, דלוחה, חסרת מניע או חידוש, שעיקרה השמעה מחודשת של דעות חשוכות, באוזני מי שישמעו רק אותן כאמת לאמיתה, ולא את מעטפת הדברים.
האם ישנה קהילה כלשהי בעולם שבאמת מעניינת את אסי עזר, המודע היטב ככל הנראה לדעת הקהל עליו לפחות בקרב מרבית האנשים, אותם הוא מתיימר לייצג? ספק גדול. כל כך הרבה פעמים השתין בקשת (ותמיד ב"קשת") לבאר שממנה הוא שואב מים, כל כך הרבה פעמים היה צריך "להתנצל", התנצלות שלא שווה את הסייבר ספייס עליו היא מוקלדת. הפעם יש לקוות שהוא יוותר לפחות על הטקס הזה. ואז מי יודע, אולי אפילו הבלומים יותר שבין הצופים, קרי אלו שמקבלים את החיוכים הסכריניים כאמיתיים, את ההתנחמדות הילדותית כאותנטית, יצליחו לראות מבעד לשכבות האיפור גם את זיק הרוע, שהוא אולי המילה היחידה לנצלנות הצינית הקרה והשיטתית הזו, שמאחורי המבט הזחוח.
[/caption]