יורק, סטייפ, תל אביב: על הקשר הסמוי בין שניים מהשירים היפים ביותר של רדיוהד ו-R.E.M

בפוסט מאתמול, שעסק במובאות מיומן המסע של ת'ום יורק משלושה ימים קצרים בישראל ב-1995, הוזכרה בין השורות גם נוכחותו של מייקל סטייפ, מי שהופיע גם כן באותו ערב שלמה-לעזאזל-הייתי-בן-12-בו-למה, אחרי יורק וחבורתו, באצטדיון רמת גן. במהלך אותו ביקור היסטורי, ככל הנראה התהדקו הקשרים בין השניים באופן עמוק, ולא רק בעזרת הכימיקלים שביניהם. התוצאה הייתה גם שניים מהשירים הכי יפים שכתבו שניהם

יורק וסטייפ, 1995. צילום: greenplastic.com

הקשר בין ת'ום יורק ומייקל סטייפ, שני אייקוני רוק בזכות עצמם ושניים מהאחראים לחלק גדול מהמוזיקה האהובה עליי עד היום, החל ככל הנראה כשרדיוהד נבחרו לחמם את R.E.M. בחלק נכבד מהופעות מסע ההופעות Monster ב-1995, כולל בתל אביב. הוא נמשך ברמה החברית כך נראה גם לאחר מכן, וגם התבטא בהמשך בהשפעה אמנותית הדדית.

"אוקיי קומפיוטר" הקדים את הספין האלקטרוני של סטייפ עצמו, האלבום UP, בכשנה, למעשה חלק מהעבודה על שני האלבומים התרחשה כנראה במקביל. סטייפ סיפר בראיונות אז על התרשמותו מהיצירה של יורק וחבריו והתרומה של עולם הסאונד שבנו, לכיוונים החדשים שהתנסה בהם. התוצאה הייתה אלבום שונה לחלוטין בסאונד שלו עבור סטייפ, שהביא לעולם פנינים כמו Daysleeper ו-At My Most Beautiful. אבל מעבר לכך, יורק וסטייפ אחראים באופן ישיר ליצירה של אחד מהשירים הכי יפים, שכתב השני אי פעם. במקרה או שלא במקרה, באחד מהם גם מוזכרת תל אביב.


השיר הראשון מבין הצמד המחובר בחבל בלתי נראה, הוא אחד השירים הכי יפים-עצובים-אקזיסטנציאליסטים (ויש תחרות עזה בקטגוריה) שכתב אולי יורק מימיו, "How to Disappear Completely". לפי האגדה נוסף לשמו במקור גם ההמשך "And Never Be Found", ככה בשביל הכיף, להבטיח שכולם יבינו שזה עוד שיר שמח ועליז מבית היוצר של יורק. הלהקה הייתה אז בתקופת מסעות בלתי נגמרים בעולם, דיכאון והתקפי חרדה של יורק בדרכים, שנה לאחר תחילת שיא שהביא עמו אוקיי קומפיוטר, הובילה את פסטיבל גלסטנבורי וכשהגיעה לאירלנד וסוף המסע המתיש לא נראה באופק, הרים יורק טלפון לחברו הוותיק מימי תל אביב, סטייפ.

"התקשרתי אליו ואמרתי, 'אני לא יכול להתמודד עם זה', והוא אמר, 'תגיף את התריסים ותמשיך להגיד, 'I'm not here, this is not happening'". אותן מילים כנראה עזרו. הן הפכו בסופו של דבר לפזמון החוזר בשירו של יורק, שמצא את דרכו לאלבום המפנה שלאחר אוקיי, KID A.

That there, that's not me
I go where I please
I walk through walls
And float down the Liffey
I'm not here
This isn't happening
I'm not here, I'm not here

יורק צועד לאורך נהר הליפי האירי, וכמו שיעץ לו סטייפ חוזר על המנטרה המרגיעה, בשיר שכנראה מאוד ישמח-יעציב רבים אם יבוצע בהופעה הקרובה בישראל. סטייפ מצידו, באלבום Reveal שבא לאחר UP והמשיך את אותו קו רעיוני-מוזיקלי מבוסס אלקטרוניקה אוורירית בו החל, הפעם בגוונים מעט חמים יותר ממש כמו המעבר בצבעים השולטים בעטיפות אותם אלבומים, כלל את התשובה שלו. שיר שמהדהד בתוכו גם את אותה שיחת טלפון, מילות מפתח ברורות משמו ואילך, ומחווה ברורה לטעמי לשירו של יורק, המבוסס על המילים שתרם סטייפ לחייו קודם לכן. גם העיר הלא-באמת-לבנה בה בילו שניהם יחדיו במיטב הלחות, שיש למזרח התיכון להציע לכוכבי רוק בינלאומיים, זוכה לאזכור כאן. אותו שיר נקרא, בפשטות, Disappear. לפני כשנתיים מלאו עשרים שנה לאותה הופעה של שתי הלהקות ברמת גן, ובעמוד הפייסבוק של R.E.M. שהספיקה כבר להתפרק, העלה סטייפ זכרונות מאותו ביקור וסיכם: "רדיוהד היו להקת החימום... זה היה חתיכת ערב ובאמת חוויה בלתי נשכחת".

Lost, invisible, here
Tel Aviv and Agadir...
...Before I learned to see
The vanishing point appears
I looked for you and everywhere
I looked for you and everywhere
Tell me why you're here
I came to disappear

לוקחים את הבאסה בסבבה בתל אביב (כנראה). צילום: The King of Otters

"כאן 'קריפ' פרץ לראשונה, הרבה לפני אמריקה": יומן המסע של ת'ום יורק מישראל

באוקטובר 1995 פרסם ת'ום יורק, סולן להקת רדיוהד הבאה עלינו לטובה בעוד 10 ימים בדיוק, מעין יומן מסע קטן במגזין Q. היומן הקצרצר סקר בשברי אפיזודות את חוויותיו במהלך הטור העולמי שהביא את הלהקה גם לישראל - להופעה היסטורית ב-9 באוגוסט באצטדיון רמת גן, עם לא אחרת מאשר R.E.M. בכבודה ובעצמה המוזכרת גם כן ביומן (לה הייתה זו ההופעה הראשונה וגם האחרונה במקומותינו).

אז על מה התמקח ת'ום בשוק הפשפשים ביפו עם קשישה עצבנית? מה היה אחד מהרגעים המביכים בחייו שהתרחש דווקא בישראל? מה שאלה היפיפיה על החוף בתל אביב, ומה נתן מייקל סטייפ לת'ום ולג'וני גרינווד "לקחת" לפני ההופעה? התשובות, או חלקן, כאן, בחלק המסכם של היומן לגליון זה, שעוסק בתל אביב:

יום שני, 7 באוגוסט, סיציליה\תל אביב 

5:30 בבוקר. עוזב את המלון לשדה התעופה.
9 בבוקר. טס לרומא. מחכה כשלוש שעות. מתפכח. מאבד הכרה. קורא במגזין שעברו שישה חודשים מאז שנעלם ריצ'י מאניק.
אחת בצהריים. עולה למטוס. ואז אומרים לרדת מהמטוס כי יש עיכוב של שלוש שעות. מקיא באסלה.
4 אחה"צ. מגיע לתל אביב. שעה בביקורת דרכונים. נוסע לאצטדיון לצילומי תמונות ושני ראיונות רדיו. רועד. מתקשה להתמקד.

יום שלישי, 8 באוגוסט, תל אביב 

כאן "קריפ" פרץ לראשונה. הרבה לפני אמריקה. זה היה לפני שנתיים ויותר מכך. זכרונות מלאי חיבה מציפים אותי בחזרה מהפעם הראשונה שהותקפתי על ידי ההמון.
עושה מסיבת עיתונאים. דברים רגילים. אני תמיד מרגיש כמו פוליטיקאי.
"אתם חושבים שהשתניתם כבני אדם מהפעם האחרונה שהייתם כאן?"
"כן. אני כבר לא מרגיש בן אדם".
יוצא לכיוון תחנות הרדיו המרכזיות שמנוהלות על ידי צעירי הצבא. אחרי גיל 18, כולם חייבים להצטרף, בנים לשלוש שנים, בנות לשנתיים. יש שלט המורה על תספורות כל זמן קבוע. מנגן קצת דברים אקוסטיים עם ג'וני וזה גורם ליום להראות בעל ערך. אחר כך, אני מתמקח עם אישה זקנה מטורפת בשוק הפשפשים ביפו על כובע גמיש ענק ומעיל גשם. בסופו של דבר אני קונה את שניהם. מושלם לטמפרטורה של 43 מעלות.
ארוחה בערב עם R.E.M. אחד מהרגעים המביכים בחיי קורה כשנערה ניגשת אלינו במסעדה ומבקשת את החתימה שלי במקום את זו של אדון סטייפ. אני מסתיר את פניי בממחטה במשך חמש דקות. ואז מכונת ההאבל באבל מגיעה. היא אמורה לעזור לעיכול. אבל היא רק גורמת לי להרגיש מוזר.

יום רביעי, 9 באוגוסט, תל אביב

ההאבל-באבל עדיין גורמת לי לכל מיני כאבים. הולך לים ואישה יהודיה יפהפיה באופן שובר לב מגיעה בבגד ים ושואלת אם אני ת'ום יורק. בהתחשב בשורטס שאני לובש אני שוקל להכחיש הכל. היא מסתכלת עליי מלמעלה למטה ואני מרגיש כאילו צומצמתי לגודל החול. אני עונה בשקט, כן, וצופה בה נעלמת, סקרנותה הושבעה.
מרגיש אפילו יותר מוזר מאשר כשהתעוררתי, אז מהלך חזרה למרות החשש למכת שמש. למרות הפחדים מראש שייתכן ובושל, בכל אופן, אני מרגיש הססן לגבי חבישת הכובע היהודי האורתודוקסי, הרכישה מאתמול. במיוחד בחוף הים.
זה כן מכת שמש! עכשיו אני מרגיש כמו זקן מאוד חולה. אני פוגש את מר סטייפ שנותן לי ולג'וני את מה שהוא קורא לו "חיזוק אורגני". זה לא ספיד, הוא אומר. הוא רותח כי איזה בחור פפראצי עוקב אחריו, מצלם כל תזוזה שלו. מאחורי הקלעים בהופעה נראה כאילו כל החברות והמשפחות של כל מי שעובד שם הגיע. המאבטחים דורשים חתימות מכל מי שעובר. בלונדינית ארוכת רגליים שואלת אותי האם אני מכיר את הלהקה. נראה שהיא מאוד כועסת מכך שאף אחד מ-R.E.M. לא הציע לשכב איתה עדיין. אני לא יכול לחשוב על תשובה והולך משם.
לפתע, במהלך ההופעה, החומר של מייקל מתחיל להשפיע באופן מעלף. אני מרגיש כאילו חוברתי ישירות תוך לוח הבקרה המרכזי. אז, בעודי מנסה ללכת בסוף אני מבין שאני בקושי יכול לזוז ותוהה בפאניקה קלה מה עשיתי לעצמי. נראה שכל העולם עובר בסלואו מושן. יתרת הערב היא גהינום ואני לא מצליח לעשות שום דבר חוץ מלהאנח. הדבר האחרון שאני זוכר הוא ג'וני אומר שהוא נוסע ללבנון בג'יפ. אוקיי, אני אומר.

קווים לדמותו של דושבג אופורטוניסטי

הפילוסוף בן דורנו,  י. לפיד, ייחס בטעות לקודמו בתפקיד, זנון, את התהייה הפרדוקסלית: האם אלוהים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים בעצמו? על אותו משקל, מצפייה בתוצר הווידאו (קשה לקרוא לדבר הזה סרט) שהובא משום מה לשידור הציבורי הלילה באדיבות "קשת", עולה באופן חד השאלה, האם אסי עזר, שרואה עצמו כנראה כסוג של אלוהים, מסוגל לייצר תוכן כלשהו שאינו עוסק בישבן של עצמו, במסווה של תשדיר שירות קהילתי? ככל הנראה על פי שני הנסיונות עד כה, התשובה היא לא. אלא שהפעם נחצו קווים בצורה מוגזמת - אפילו יחסית לתפלצת הצומי שהיא אסי עזר.

לפני שש שנים, במשדר בעל ניחוח נרקיסיסטי דומה, תחת השם "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם", ניצל עזר, שאימץ כמו לחלוטין את פרסונת הסיידקיק הנלהב-מצחיקול, הסחית והקלה לעיכול, המכנה הרחב הנמוך בהגדרתו, שתפרו לו תסריטאי "האח הגדול", את עמדתו כ"טאלנט" של קשת, כדי להביא למסך סרט "תיעודי" "קהילתי". רובו ככולו של אותו "דוקו" היה התעסקות צהבהבה ולא מעניינת בסיפור היציאה הלעוס לעייפה של עזר, מי ששהה בנוחות הארון כזכור כל עוד חשב שהדבר משמש לו מקפצה קרייריסטית, זינק ממנו ברגע שהבין שמדובר בטיקט חדש למיתוג ושיווק עצמי - ולא חדל לרגע מאז.

אלא שבשם אותו שיווק עצמי, המשך מכירת הפרסונה הנתעבת, דביקה ומלאכותית שעל שימורה עומל עזר,  מתבצע הפעם ניצול ציני אף יותר מאשר בסבב הקודם, כשעזר רוקם קווים גסים ומגושמים בין רצח שירה בנקי, וחתונת הפנאי פלוס שלו. מילא להתחתן רק כדי שתוכל לעשות על עצמך עוד סרט, שגם הוא שחזור כמעט אחד לאחד של הקודם ברמת חוסר התוכן שבו בפועל, אבל זו כבר חציית קו אדום של ממש, של מי שהפך את ניצול הקהילה לענף ספורט אולימפי. "הוא גם האלוהים שלי", שם הסרט, הוא בחירה אירונית, מתרפסת, ואף מעוררת בחילה של כותרת המשדרת היטב את נסיונו הנואש של עזר, להמשיך לשמש על תקן הומו מחמד מיינסטרימי, מהסוג שהדודה שלכם תרגיש איתו נוח, תוך שהוא מנצל את מכאובי הקהילה, וקורבנותיה הפעם, לקרקס האופורטוניזם החקוק על שמו.

כל זה מזכיר כיצד לדקה ורבע ניסה גם לרכב על גל הטבעונות, בניסיון אולי לייצר לעצמו עוד קהילה שלמענה יוכל "להאבק", קרי, להעזר בה כפלטפורמה לקידום הכלום שיש לו להציע, במהותו. זה פחות הלך, כי זה אשכרה דרש הקרבה ועשייה כלשהי כנראה, אבל על הטיקט הההומואי אפשר להמשיך לרכב, זה קל. בין שלל הקלישאות ("גם אני שיחקתי עם הבובות של אחותי!") הפליאה במיוחד להרשים הסצנה בה עזר מנסה להסביר לנו שהוא בעצם הכלה הבעייתית והלחוצה, בעוד בן זוגו הספרדי אלברט הוא ה"גבר" בעסקת החבילה המשפחתית. עודף המלאכותיות של עזר פשוט מביא לזה שכל העסק, שלכנות אותו כתבה מורחבת זו מחמאה אוהבת ביחס לדליחות המוצר, בשלב מסויים פשוט מריח מהצד כמו סדרה בסטייל מוקומנטרי, של דמות מוגזמת, מופרכת במיוחד. למען השם (מותר לי, הוא גם האלוהים שלי), אפילו בבן זוג שלו הוא מנסה להתחרות (ולא בהצלחה יתרה, כן?). דווקא החלק השני בתשדיר, שהיווה מעין ספיישל חתונה נוסח "יום בחיי", איפשר לעזר להקרין מעט אותנטיות, ואף הוציא כמה רגעים אנושיים מרגשים באמת, בעיקר באדיבותו של אלברט, בן הזוג. אולי היה עדיף להסתפק בחלק זה של המשדר, ולא להתיימר שוב לייצר סרט דוקומנטרי שטובת הקהילה או סוגיית הנישואים החד מיניים היא עלק מרכזו.

אסי עזר מציג: זחיחות של דוש. צילום: רון קדמי, Timeout תל אביב

אריאנה מלמד ב-Ynet וליסה פרץ ב"הארץ" כבר עמדו על טיבו וטבעו האמיתי של העזר, מבלי שהיה לדבר אימפקט מהותי כלשהו על התנהלותו. גם עכשיו כמו אז, יהיו מי שיגידו, גם אם אני לא אוהב אותו וגם אם הפרסונה שלו לא באה לי טוב בעין, הוא בכל זאת מקדם את הנושאים על ידי חשיפתם, לא? אז לא. חשוב ומכריע ההקשר בו נושא מוצג, לא רק הצפת הנושא. ציטוט מעזר עצמו: "בראש שלי אני לא מצליח להתנתק מהתחושה שאני סוטה מהדרך", שנאמר בעודו לובש כיפה, בעת התייעצות עם רב שקר-כלשהו. "זה מבזה את הדת?", הוא תוהה בעיני עגל, דקה אחרי שאמר "ברגע שאתה בטוח בעצמך, אי אפשר לערער אותך".

שניה אחרי הוא מנצל את רגע המפגש האופורטוניסטי בפני עצמו שלו עם השר בנט, מפגש שהיווה עוד ניסיון להתמצב כמיינסטרים נוח לעיכול להמונים, רק כדי לעשות אחורה פנה על בנט עצמו ולהציגו כאידיוט שהוא, אולי, באמת. חרב פיפיות אנושית, ששוכחת כיצד תמכה בהדרת נשים במסגרת הופעה של מתמודדים דתיים ב-"הכוכב הבא", אליה היגר כדי להפסיק להיות זנב לארז-טלים ולהפוך ראש לאריות, או משהו. אז לא, לא עושים שירות קהילתי על ידי הצפת נושא ברמה כה נמוכה, דלוחה, חסרת מניע או חידוש, שעיקרה השמעה מחודשת של דעות חשוכות, באוזני מי שישמעו רק אותן כאמת לאמיתה, ולא את מעטפת הדברים.

האם ישנה קהילה כלשהי בעולם שבאמת מעניינת את אסי עזר, המודע היטב ככל הנראה לדעת הקהל עליו לפחות בקרב מרבית האנשים, אותם הוא מתיימר לייצג? ספק גדול. כל כך הרבה פעמים השתין בקשת (ותמיד ב"קשת") לבאר שממנה הוא שואב מים, כל כך הרבה פעמים היה צריך "להתנצל", התנצלות שלא שווה את הסייבר ספייס עליו היא מוקלדת. הפעם יש לקוות שהוא יוותר לפחות על הטקס הזה. ואז מי יודע, אולי אפילו הבלומים יותר שבין הצופים, קרי אלו שמקבלים את החיוכים הסכריניים כאמיתיים, את ההתנחמדות הילדותית כאותנטית, יצליחו לראות מבעד לשכבות האיפור גם את זיק הרוע, שהוא אולי המילה היחידה לנצלנות הצינית הקרה והשיטתית הזו, שמאחורי המבט הזחוח.

כמו ז'אן ד'ארק חוזרת, מבקשת עוד: גארבג' בשוני - ביקורת

כמה לא מסובך זה, בעצם. כמה פשוט. כל מה שצריך זה קהל מעוניין, הפקה בסיסית שמספקת את הסחורה האורקולית (יענו, שאפשר גם לראות גם לשמוע) ואמן מוכן לפעולה, שלא נבלע ועוכל כליל עדיין על ידי מכונות יח"צ והתדמית והאגו של עצמו. הלילה גארבג', וליתר דיוק הצלע הנשית המובילה אותה, שירלי מנסון, כאילו ביצעה את כל הפעולות ההפוכות מאלו שהובילו לביזיון ההפקתי במופע הטרי-עדיין והכאוב לכל הצדדים המעורבים של סיה.

#garbage #live That's more fucking like it

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 11:14am PDT

אלא שמה שעשה את ההופעה למפגן הנוסטלגיה והרוק האפקטיבי למדי שהיא הייתה היה בניגוד לציפיותיי, בעיקר אתר התרחשות, שוני, שהמעבר אליו ביאס ואף הרגיז הרבה חובבי זבל, כמוני, שלא חבבו את מסע הכומתה הזה שנוסף להם לטו דו ליסט, כאילו ערבות ראשון לציון אינן רחוקות דיו. ובכל זאת, היות וזכרתי לטובה את הסאונד ואת המתחם עצמו מההופעה של סקאנק אנאנסי במקום, אמפי שוני התגלה פעם נוספת כבסט קייס סנריו של שינוי מיקום בהתאמה לצרכי המכירות: הפעם שמחתי (שלא לומר, הוקל לי) לגלות כי החוויה של באי המקום שודרגה ולא שונמכה, כפי שקרה בחמישי האחרון בירקון, וכפי שפעמים רבות קורה כשמעתיקות הפקות את מקום מושבן המקורי.

גארבג' מגיעים לאמפי שוני, שאת יופיו הרב תשבח שירלי מנסון כמה פעמים במהלך הערב, כאילו הופיעה למרגלות הפרתנון לפחות, בעיצומו של מסע הופעות בינלאומי בעל פריסה מרשימה ביבשות אירופה, ובהמשך השנה צפון אמריקה. באמתחתם אלבום חדש-יחסית, Dirty Little Birds, שבביקורות אוהבים להגיד שכאילו ממשיך את הסאונד המקורי של הלהקה, והעטיפה גם מעוצבת קצת בקריצה לזו של האלבום הראשון, רק עם שינוי טקסטורה מנוצות ורדרדות לדמוי עור נמר דה נני על רקע ירוק חומצה. למעשה, מדובר באלבום טוב יותר באופן ניכר משני קודמיו, אך לא מבריק בהרבה מהשניים שלפני אלו (קרי, ה-3 וה-4), וכמו כל אלבום מאז השני, עדיין רחוק כל העניין שנות אור מיצירות הקאלט שהן "Garbage", אלבום הבכורה, וממשיכו, "Version 2.0".

#shirleymanson #garbage #live and #spectacular

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 11:35am PDT

שירלי עולה לבמה עם תסרוקת נוסח מאי הקטנה שיק, קצת וורודה אבל יותר לבנה מאשר הגרסה שראיתם אולי בתמונות יח"צ, בעצם, באופן חינני יש לומר, כיאה לרוקרית בת גילה. מהמופע נעדר בוץ' וויג, שלא הצטרף להופעות האחרונות בסיבוב בשל מחלה, ויש לומר שברמה מסויימת, חסרונו הורגש מבחינת האנרגיות, וחלק מהטאץ המיוחד בגיטרות שחסר בשירים.

המופע נפתח באופנר הוותיק "Supervixen", מאלבום הבכורה, שנוגן בזמן שהגעתי ושמחתי לגלות שהמתחם אינו דחוס לעייפה כקופסת סרדינים, ויכולתי לקנות בירה ולמצוא את מקומי אי שם, כמה עשרות מטרים מהבמה בהתחלה. אורך ההופעה החזוי לפי סטליסטFM, אי שם בסביבות השעתיים פלוס מינוס, התגלה כמדויק למדי הפעם, אחרי השיר הפותח, גם I Think I'm Paranoid ו-Stupid Girl הקלאסיים מצאו את דרכם לבמה, ואחריהם שני שירים מהאלבום הקודם, "Not Your Kind of People" שפחות הלהיבו את הקהל שחלקו שמע אותם כנראה לראשונה. קצת אחרי זה, רבים מהנוכחים צהלו כשהקדישה שירלי את The Trick Is to Keep Breathing מאלבומה השני והמשובח של הלהקה, למי שנכחו בהופעה הראשונה בעיר, ב-יוני 1999, בהאנגר 11.

וזו לא הייתה המחווה היחידה של שירלי וחבריה לקהל הישראלי הערב. מעבר לשוני, שירלי דיברה על ההגעה למקום אליו מבקשים מהם לא מעט מעריצים, וסתם מטרידנים, שלא להגיע מסיבות שמה-זה אני לא הולך להכנס אליהן כרגע. לקהילת הלהט"ב וכל מי שהרגיש שונה הקדישה בהמשך שירלי את Sex Is Not the Enemy ואחריו נרשמה התרוממות רצינית עם מגה להיט ה-MTV, מאלבומם השני, Special.

A Stroke of Luck מאלבום הפתיחה היה נקודת שיא נוספת, ואחריו עוד כמה שירים חדשים, ובהם Blackout שהיה היחיד משירי האלבום הטרי שהצליח ממש להעיר את הקהל כנראה, אבל זה השתנה מיידית עם התווים הראשונים של Push It ואחריו Vow, ששניהם בוצעו בזמנו ב-99 כמו כל שירי שני האלבומים המופתיים הראשונים של הלהקה - שהיו כל מה שהוציאה עד אותה נקודה. בשלב מסויים שילבה בממזריות מנסון בשירתה קטע מתוך האלבום LEMONADE של ביונסה (אם אני לא מתבלבל, זה היה הקטע של When you hurt me, you hurt yourself, why hurt yourself? שהשתלב כל כך טוב שכמעט נעלם. Only Happy When It Rains, עם שירלי מתפתלת ושוכבת על הבמה בתחילתו, בפתיחה חצי אקוסטית שונה בעליל מהמקור, היווה את הפרידה מחלק הניינטיז של הערב.

#garbage #bleedlikeme #live #version20 #closeup #israel

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 12:09pm PDT

Cherry Lips מאלבומה השלישי של הלהקה סימן את סוף המערכה הראשונה, ושירלי לא מחלה על כבודה ושיחקה במשחק ההדרן עם הקהל, היא ובני לווייתה, שירדו במדרגות ואז עלו במדרגות לחדר האמנים, במה שהוא כנראה מפלט-האמנים הכי מסורבל שקיים במדינה (מזל שהוא חלק מאתר הופעות כל כך נעים, יפה, ומושלם מבחינת עטיפת סאונד).

הופעת הרוק הראשונה (הגדולה, מחו"ל, לא היהודים בגאלה בחיפה) שאי פעם ראיתי הייתה Garbage עם פתיחה של K's Choice בהאנגר 11, ב-1999. הייתי בן 16. אהבתי מאוד את גארבג' אבל האמת? את קייז צ'ויס הערצתי, וזו הייתה חתיכת הופעה ראשונה, בלי גולדן שאוור רינג ומתחמי ילדי עשירים. את קייז צ'ויס ראיתי מאז, אם אני לא טועה, עוד 7 פעמים בארץ, אבל שירלי לא חזרה מאז. הלילה רצו לי בראש פה ושם רגעים מ-17 שנים של אהבת מוזיקה והופעות חיות, מהארץ ומהעולם, בין לבין הכרטיס העתיק ששמרתי מההאנגר, וזה החדש, המודפס, חסר האישיות, מהערב. איך באנו כל הדרך מכרמיאל, בהסעה, ואחרי זה ראיינו אותנו אנשים מגל"צ, ואני הייתי כל כך הלום אהבה אחרי קייז צ'ויס, שכמו הלילה, פספסתי את תחילת הערב כי הייתי מרוח בחוץ. על הרצפה. מאושר.

בהדרן, כצפוי יש לומר, ניגנה הלהקה את Sometimes ו-Empty, סינגלים מהאלבום החדש, וסיימה עם ממתק מיוחד לילדי הניינטיז מטיבי הלכת, אלו שאספו ביסיידס, בדמות #1 Crush. אחריו, באמת נעלמה שירלי, ועמה יתר חבורת הזבל. קצת קשה לי לשפוט את הערב הזה, כן היה דרייב מטורף וכיף טהור ברובו, אבל תחתיו חסרה אולי האש, שאיכשהו עדיין הבעירה את הלילה כשראיתי באותו מקום ממש את "סקאנק אנאנסי", בני התקופה והז'אנר (סוגשל), לפני כשלוש שנים.

לא משנה בעצם מה הסיבה, ולמרות שעבורי התרוממה לשיאים אבל לא התפוצצה לחלוטין כמו מפגן הראווה של סקין בשוני בזמנו, ההופעה של גארבג' הלילה בשוני הייתה מפגן לא רק של נוסטלגיה, כי אם אהבה ממש, של להקה נטולת אגו לחלוטין, פונקציונרית כמעט, במובן המקצועי, לא במובן המעורר בושה, אבל כזו שכן, באה לתת עבודה, ולנסות ולשלוח את הקהל הביתה עייף אך מרוצה. במקרה שלי, למעט תחושה קלה שבסקאנק באמת היה פה קצת יותר טירוף, רמה קצת יותר גבוהה של ביצועים אולי ובהתאם אנרגיות קהל משתחררות ספונטנית, נהניתי מהערב בדיוק כשם שניתן לצפות מגבר בן 33 שסוגר מעגל עייף וסמלי עם האמן הגדול הראשון שראה אי פעם, כאמור, ב-1999, באותה הופעה של גארבג' בהאנגר, ומקבל הרבה ממה שהוא רוצה, בלי לקבל הכל, ובעיקר בלי להצליח בעצם לשחזר את אותה חוויה בתולית, טהורה, ראשונה.

#garbage #crushno1 #finale #live #israel

A photo posted by Ben Suissa (@bensui) on Aug 16, 2016 at 12:44pm PDT

אולי, רק אולי, זה נשמע כאילו אני לא לגמרי מרוצה אבל אני כן מרוצה, למדי. פשוט, כמו שזה באמת נשמע, כי ככה זה כנראה, לא לגמרי, כי יש לי את הזיכרון הקולוסיאלי ההוא של הדבר השלם, הטהור, בראש, להשוות אליו עדיין. סך הכל 17 שנה, בכל זאת, אני זוכר. גם מההאנגר וגם מלילות אחרים שלהם חיכיתי ימים רבים, והפכו רק בשבילי אולמות ופארקים לשדות תעופה, לשעתיים. והפכו מאז לסיבה מרכזית לחיות. בינינו, זה גם לא הוגן להשוות, כי לסקאנק לא היה לי מוצג ניינטיז להשוות אליו בעצמות, ועדיין, בשורה התחתונה, חזרתי עייף, קצת טיפסי, מהורהר, אך בעיקר, באמת מרוצה.

כי נדיבות הלב של שירלי מנסון וחברי גארבג' הלילה לא רק שפיצו על העדר של קלאסיקות שונות (ונעדרו, נעדרו), או על חוסר שפיציות של שירים חדשים, שמה נעשה, אי אפשר לשקר, לא באמת נגזרו מאותו בד של הקולקציה שבשמה התאהבתי בהם וקפצתי הלילה, אבל היא הייתה כל מה שנדרש כדי להזכיר לי, לפחות, שבעסק המגלגל מיליונים הזה שנקרא הופעות חיות יש עדיין כמה אמנים שאיכפת להם, הם האישיים, בני האדם שהם, המנותק מהשם והתמונה, לא רק האגו האמנותי, אלא גם הפרט הפעוט, השולי - זה שמוטרד בשאלה עם מה חוזר הביתה הקהל, אחרי שנסגרה הקופה. ובזכותה חזרתי עם רצון גדול לבקר, ולו לכמה רגעים, ב-1999. להדחק שוב לשורה הראשונה, שהמחיר היחיד שלה היה זמן ואהבה, הנכונות להשבר על הגדר, לחכות כדי לצעוק עד שלא יישאר קול בכלל. כמו אז, בגיל שש עשרה, כשהכול עוד יכול היה לקרות והעולם היה יותר רחב מאי פעם.

גארבג' תופיע פעם שנייה מחר, יום ד', 17.8, באמפי שוני הסמוך לבנימינה.

לסיכום, תודה קטנה שוב לחבר שלי מארק צוקרברג, העניין הזה של טרמפים אקראיים מהאיוונט שעה לפני מהבית לאירוע ועד הבית חזרה, קודם בטיים אימפלה, עכשיו זה, לא רע בכלל. תמשיך ככה צוקי, בסוף אני אאשר אותך. ויותר ברצינות: תודה מיכל, על הטרמפ! ניצן ובחור-שאת-שמו שכחתי, תודה על השיחה והחברה והבמבה והגלידה.

הופעה מתה: על מופע המחצית - או מחצית המופע - של סיה

בדרך הבלתי נגמרת תוך כדי רחצה לא רצונית בעננת הזיעה שהיא תל אביב, מחוץ לשערי מתחם ההופעה של סיה בפארק הירקון, יושבים זוגות וחבורות על כסאות נוחים עם בירה מתומחרת בשפיות, שהביאו מהבית. הם רק ישמעו את המופע מרחוק, לא יראו כלום, לא ירגישו באמת שהם שם. בכך, בלי לדעת, הם יישרו מראש קו עם מרביתם של עשרות אלפי הבאים הערב להופעה, למעט החלק המעצבן הזה של פרידה משלושת מאות ומשהו שקלים.

ביום שני כתבתי כאן על כך שצפוי מופע באורך של פחות משעה. לחברים הבטחתי, שלמרות שזה לא לעניין שנמכרה לקהל הופעה שתוכננה עבור פסטיבלים (גם אם נמכרה לעוד כמה מקומות בעולם ככה, בפני עצמה), בלי להבהיר לו שהוא מגיע למופע קצר, אבל עם זאת - אני בטוח שכל שיר יהיה פצצה. קניתי הרי מראש כרטיס, כי אני אוהב את סיה, נכון, יותר זו של לפני עשור, אבל גם של לפני אלבום. מה שלא חשבתי עליו הוא התרחיש הבלתי הגיוני בעליל, שבמסגרתו ההופעה של סיה, לא תכלול את סיה עצמה.

כן, מי שקצת מתעניין יודע שהיא מתרחקת מעין המצלמות והיה ידוע מראש שהיא תופיע בליווי רקדנים, עם דגש כבד על וידאו ארט שילווה את ההופעה. אף אחד לא ציפה למשהו אחר. הכל טוב ויפה. אלא שוידאו ארט מוקרן, ככלל, מאחורי האמן, בזמן שהמסכים הגדולים מבצעים את תפקיד ברירת המחדל של מי שלא הצליח להתקרב מספיק, או לשלם מספיק כדי להתקרב, לבמה. קרי, להציג מה מתרחש עליה. זה לא קרה הלילה בפארק הירקון.

אחד אחרי השני, כמו במחזה ידוע ועייף, עלו השירים הידועים מראש. על המסכים הופיעה מאדי זיגלר, שכמו סיה, לא באמת נכחה על הבמה של פארק הירקון. ברכבת מאוחר יותר, אני אשמע חבורת ילדות מאושרות שהן ראו את מאדי ואאלץ להסביר להן שמכרו להן אשליה. על האפקט הזה, כנראה, בנתה ההפקה, שהניחה שמרבית הקהל לא יבחין שמדובר בקליפים מקצועיים שהופקו מראש, היות וההתרחשות על הבמה עשתה הכל כדי לחקות אותם.

וחיקוי הוא מילת המפתח בכל הקשור ללילה הזה. מלאכותיות מועצמת במסווה אמנותי, שלא הצליח לכסות על האמת בשטח. הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר טבע בין היתר את המונח "סימולקרה", שמדבר על חיקויים ועל סמלים של "הדבר האמיתי", שאינם הדבר האמיתי, ואותם אנו צורכים במקומו, לעתים, בהעדרו. הערב הופיעה בפני עשרות אלפי ישראלים סימולקרה מאוד מוצלחת של סיה.

ואפרופו הגולדן רינג, הוא היה נשיקת המוות, ווידוא ההריגה של הלילה הזה. מתחם ענק, גדול מכל גולדן רינג שראיתי בעבר, שרק מרכזו היה מלא, באנשים דוממים למדי. לאחר סיום כל שיר, רחש מחיאות הכפיים וההתלהבות בקהל היה כל כך מינורי, שהוא נשמע כמו הקלטה שמגיעה מהבמה לרגע. רק אחרי שנדליר, שרוב הקהל לא הבין שהוא גם הפינאלה וגם ההדרן בכרטיס אחד מתומחר בקפידה, הקהל מעט נרעש. ואז המתין שם, תמים שכמותו, לקול צחוקה של סיה הרואה והאינה נראית.

כשהבנתי לאן נקלעתי וראיתי את כמויות האנשים שנוהרים החוצה עם פרצופים עגומים, חשבתי לצאת גם, אבל הייתי חייב לדעת אם ההפקה שיקרה ביודעין גם לגבי פלייליסט ההופעה, שכאמור "אינו סופי". היות והדבר היחיד שבאמת הופיע היה סט של 13 קליפים הלילה, הרי שההפקה ידעה מלכתחילה - ולפי עדויות גם פרסמה כי אורך המופע יעמוד על 56 דקות בלו"ז עבודה של עובדים שונים שנשכרו לעבוד במסגרת האירוע במתחם - ופשוט שיקרה. למה? כי הם כבר שילמו על הופעת פסטיבל, ועכשיו הם יכולים למכור אותה כקונצרט לעשרות אלפים בפארק.

ולמרות שאחרי הלילה הזה, ייקח לי קצת זמן לחזור לשמוע משהו של סיה, היא עצמה לא באמת אשמה. זו כאמור הופעה באורך שהוא סטנדרט של פסטיבלים. היא לא אחראית על שיווק האירוע, שהסתבר כהופעה שאינה מתאימה ב-DNA שלה לפארק הירקון. האירוע תוכנן מראש ללייב פארק ונראה שההפקה הייתה צריכה להשאיר אותו סולד אאוט ל-14 אלף איש כמו שתוכנן, בלייב פארק, ואז אולי מישהו היה נהנה ממחצית המופע הזו, גם מחוץ לגבולות הגולדן רינג.

גם בהופעות פחות מוצלחות, ישנו לעתים רגע גואל אחד, מתוק, שבשבילו הכל היה שווה. רגע כזה לא הגיע לצערי הלילה בהופעה של מי שאהבתי כבר מעל עשור, בזכות אלבומים קטנים וצרובים בלב, שלא עסקו בשואו בכלל. מבחינתי, על מסך אחד מבין כולם, לרגע אחד, גם לראות פיאה ופה של אישה מבוגרת זז, שר, היה נותן לזה אפקט של הופעה חיה. ההופעה הטכנוקרטית של סיה, למרבה הצער, הייתה מתה עוד לפני שהתחילה. החלק המעצבן הוא, שכל הזמן הזה, ה"רופאים" ידעו ושתקו, רק כדי שנשלם את החשבון.

הולכים ל-SIA בפארק? היכונו להופעה של פחות משעה

סיה ומאדי זיגלר - שלא תגיע לפארק הירקון.

ב-11.8, חמישי הקרוב, אחרי ביטולים של פארל וויליאמס ונטלי אימברוליה, בין היתר, תופיע בפארק הירקון סיה פרלר האוסטרלית, מי שלפני מעל עשור הייתה נחלתם של חובבי אינדי אלקטרו עדין וחכם, והפכה למכונת המנונים מטילת יהלומים בשנים האחרונות. תופעת פופ בזכות עצמה, שחצתה מזמן את הגבולות לזרועות המיינסטרים, ואין שום סיכוי שתבוטל הופעתה בשל מכירות כרטיסים דלות. מסיבה זו האמנית שלפני עשור זכתה בישראל לפחות תפוצה מג'וג'י ברי, נדדה מהלייב פארק בראשון עד ערבות צפון תל אביב.

פעמים רבות לקראת הופעות חיות מבטיחים לנו האנשים שמאחורי ההפקה כי האמן המדובר מכין "משהו מיוחד לקהל הישראלי". בדר"כ מסתבר בדיעבד שאמנים שמגיעים לכאן לא מרגישים צורך לשנות את הרגלי הטורינג הרגילים שלהם – יש את אלו שמשנים סטליסט כל הופעה, ואלו שמבצעים בדיוק את אותם נאמברים כל ערב, וכל הוואריאציות שבאמצע.

אלא שבגזרה זו של בחירת וכמות השירים, ככל הנראה צפויה אכזבה מסוימת לבאי פארק הירקון בחמישי הקרוב. עיון בסטליסט, רשימת שירי ההופעה מסבב ההופעות האחרונות של סיה, מראה כי מדובר במופע סגור מראש במרבית המכרעת של המקרים, בו ינוגנו 13 שירים ידועים מראש – מרביתם מהאלבום האחרון והחלש ביותר של סיה, "This Is Acting", המורכב משאריות מוזיקליות שכתבה עבור אחרים, שאמרו לא תודה. להלן הרשימה:

1.       Alive

2.       Diamonds

3.       Cheap Thrills

4.       Big Girls Cry

5.       Bird Set Free

6.       Reaper

7.       One Million Bullets

8.       Elastic Heart

9.       Unstoppable

10.   Breathe Me

11.   Move Your Body

12.   Titanium

13.   Chandelier

כמו שאפשר לראות בנוסף ל-7 שירים מהאלבום האחרון, מבצעת סיה את "Breathe Me", השיר שבגללו התאהבתי בה באופן אישי לפני מעל עשור, את שיתוף הפעולה עם דייויד גואטה, "טיטאניום", ומקנחת, איך לא עם "שנדליר", מהאלבום הקודם, ממנו יבוצעו גם הסינגלים "Elastic Heart" ו-"Big Girls Cry". מדובר ברשימה שרובה להיטים, גם לאלו מאיתנו שפחות מחבבים את האלבום החדש, אבל מדובר בממוצע בשירים בני 3.5 דקות, מה שמביא אותנו, על פניו – להופעה באורך של פחות משעה.

הבעיה נובעת מכך שסיה נמצאת בסיבוב שעיקרו הופעות בפסטיבלים, בהם היא אמורה לתת סט של פחות משעה לצד שמות גדולים כמוה או גדולים ממנה, כחלק מתמהיל פסטיבלי של המון הופעות קטנות יותר. הבעיה עם זה? קודם כל תמחור הכרטיסים בארץ, ושנית הטעיית הציבור שחושב שהוא מגיע להופעה נורמלית מלאה – בהתאם למחיר הכרטיס.

רק לשם השוואה, גארבג' שיופיעו 5 ימים אחרי סיה, באמפי שוני, צפויים לבצע 23 שירים – כמעט כפול מהסטליסט הבזיוני באורכו שצפוי לנו בסיה. כדי להעניש אותנו עוד יותר, נצטרך לסבול את אליעד נחום, ואת מה שנשאר מהקול של מארינה מקסימיליאן בלומין, לפני זה. הופעות סטנדרטיות בתמחור זה נעות באורך של שעה וחצי עד שעתיים – לפני ההדרן. הופעה של פחות משעה לאמן בסדר גודל כזה, בתמחור כרטיסים בקנה המידה הזה, עוד לא ראינו כאן. מסתמן שזו הולכת להיות אחת הכאפות הגדולות שחטף קהל ההופעות הישראלי מזה שנים, כנראה מאז שביקרה כאן ריהאנה.

מטנדי הפקות נמסר בתגובה כי "הפלייליסט עוד לא סופי, ניתן לעקוב אחר העמוד לעדכונים". מדובר כמובן בתגובת בולשיט קופי פייסט חסרת מהות ותוכן, גם הם יודעים היטב שלא הולך להיות שינוי ברשימה – סיה לא ביצעה מעבר ל-13 השירים האלו בהופעות אחרות שלה. זה לא ישתנה כאן לכבוד פארק הירקון. הם גם לא פצו פה באשר לפלייליסט, והם בטוח ערוכים לגל הזעם שיגיע אחרי. בינתיים, המיקוד הוא במכירת כרטיסים.

כמו כן, אישרו בהפקה שהרקדנית הצעירה מאדי זיגלר, שהפכה לפרצוף של סיה מאז הקליפ האלמותי של "שנדליר" ואחריו "Elastic Heart" – לא תגיע לפארק הירקון, בניגוד להופעות אחרות בהן היא חלק בלתי נפרד.

כל זה, בנוסף לעובדה שההופעה הזו מראש נטולת נגנים חיים, כלומר תלויה בהקלטת פלייבק (למרות שבהפקה מסרבים לאשר גם זאת וטוענים כי "ההופעה הינה ב-Live"), מקטין עוד יותר את הסיכוי שבפועל משהו ישתנה בפלייליסט, אם יקרה הגרוע מכל, מה נשאר לנו? 13 שירים, רובם מהאלבום החלש ביותר שהוציאה סיה אי פעם, פלייבק, ופאה. הכי עושה חשק להתנדנד מעל שנדליר. NOT.

נשיקה בעיטה נשיקה: הת'ר נובה בהופעה חיה בבארבי

המפגש של הת'ר נובה עם הקהל של הבארבי בתל אביב, ברביעי האחרון, התגלה כפלא שארך מעל שעתיים. בהן סירנה בשר ודם עמדה שם, מבצעת שירים חדשים לצד ישנים נדירים, שחלקם, גילוי נאות, טבועים לי ב-DNA כאילו נולדתי איתם. זה היה קצת כמו לרכב על אופניים מוזיקליים, ברצף בלתי נגמר של המנונים אינטימיים וקול כמעט לא אנושי ביכולותיו, גם אחרי כל השנים האלו. אולי יותר מאי פעם.

את הת'ר נובה אני מכיר מאז שתומר (נראה לי שזה היה שמו) המוכר המגניב שעבד בטאואר רקורדס, ראה אלו אלבומים אני קונה ממנו ואמר לי ששווה לי לנסות לשמוע אותה, אי שם בשלהי התיכון, תחילת מילניום. היות וזה היה האיש שבזכותו גיליתי את דפש מוד, בין היתר, הקשבתי לו ולה.

#gettingready #heathernova #live #tonight at #barby #telaviv #gonnagethissigned? #music #nofilter #highscoolmemories

A photo posted by @bensui on Nov 11, 2015 at 6:23am PST

שלושה שירים באוזניות בעמידה שם, בקיוביקל הצהוב באמצע המשביר לצרכן שחלש אז על מגרש כדורגל שלם, הספיקו לשכנע אותי ומאז האלבום Wonderlust שהוקלט בהופעה חיה בגרמניה, הוא חלק ברור מהגו-טו מיוזיק שלי למצבי רוח מסויימים, כמו אלבום הבכורה Oyster, אלבום ההופעה Live from the Milky Way ועוד. ההגעה שלה לארץ הפתיעה אותי, וכמה שבועות לפני ההופעה ניסיתי להבין מגוגל איך נראים הפלייליסטים בשנים האחרונות, ומהודעה בפייסבוק שעליה הת'ר ענתה כאחת האדם.

בתגובה לתגובה האדיבה והנעימה שלה שאין ספק שכתבה במו ידיה, אותן ידיים בהן ציירה עטיפות אלבום ואיורים אקספרסיביים אחרים שחלקם היו אמורים להמכר גם בתל אביב, וכנראה אזלו לפני שהגעתי, ציינתי כמה שמות של שירים שחשבתי שאין סיכוי שינוגנו. בתקווה לאחד או שניים מהם, והיא אמרה שיהיו כמה שירים וותיקים גם.
אז הנמכתי ציפיות אבל בלי קשר אליי כנראה, יצא שבאותו ערב היא ניגנה את כל השירים שהזכרתי (אז תאשימו רק אותי בזה שלא היה Walk This World. לא ציינתי אותו כי כמו כולם, הנחתי שינוגן, אבל מבחינתי באמת שחסרונו לא הורגש לאור מה שהלך שם. ואם תהיתם, הוא היה אמור לזכות דווקא לביצוע שהוחלף בשיר אחר, לבקשת אחד הנגנים. זה ששאל אם הוא באמת נראה כמו שרון מולדאבי).

יצירת המופת הקטנה והמצמררת Island הגיחה שלישית, והשאירה אותי עם פה פעור. "הוא מפחד להכות אותי עכשיו, יביא לי פרחים במקום. אני צריכה אי, מקום לשקע בו אבן, אני צריכה אי, מקום לקבור אותך", זכר למערכת יחסים הרסנית שעליה שרה באלבום הבכורה שלה. אחריה עלו ובאו גם הווטרנים המנוסים Paper Cup הענוג ("והכול עומד כה במקום כשאתם רוקדים \ הכל מסתחרר כל כך מהר \ והלילה בכוס חד פעמית \ כשאת רוצה שימשך"), Truth and Bone, הלהיט הדוסון-קריקי London Rain, ועוד בחירות משובחות כמו Winterblue, Heart and Shoulder ואז Sugar העדין והאלים כל כך בו זמנית, כשאני ממלמל שוב ושוב "לא נכון", "אני לא מאמין" וכן הלאה, וזכו כולם לביצועים מצויינים. כשאחרים שרו בקול רם מספיק, יכולתי גם אני.

בין לבין הת'ר ביצעה שירים חדשים ומוצלחים לא פחות ברובם, והם בדרך כלל החלק החלש והמבאס בהופעה של מי שאהבת נורא, בעיקר בשלהי התיכון, ומאז בעיקר חרשת על אלבום הופעה ישן ומושלם שלה. הריסות פומפיי נתנו לה השראה לשיר עדין אחרי שלקחה את בנה למסע משם, ושיר יפה אחר נכתב על הפרידה שלה מימי ילדותו האחרונים. "כדור הארץ יצטרך להכנע ביום מן הימים", היא שרה לבנה הקטן, "מישהו ימצא את עצמותינו".
הפנינים, חדשות וישנות, נצצו כל הלילה, תוך כדי שהיא ושני מלוויה מחליפים בין גיטרות, צ'לו, פסנתר, תופים, לרגעים היא על גיטרה ואז בורחת לקלידים, או יוקללי קטן, או מקלדת-נשיפה-כזו ועוד. כאילו תזמורת שלמה עומדת על הבמה, רק מחכה להשלים את הקול הנקי והמדוייק, נטול המאמץ ומלא הכוונה שלה.

בשלב מסויים זה הציף גם אותה בחזרה, והיא אמרה את מה ששרה בטנס מקייז צ'ויס והרבה אמנים אחרים שיצא לי לשמוע ורגילים לקהל אירופאי עומד ומהנהן בשקט כבר אמרו פה, כמה נהדר לחצות חצי עולם ולשמוע אנשים שרים איתך ככה, כשבעצם היא התכוונה להגיד שהיא אסירת תודה, על גלי האהבה ומחיאות הכפיים הרועמות שזכתה להן, בזכות ולא בחסד, שוב ושוב במהלך הלילה.
רוב ההופעות החיות שנערכות בישראל הן יותר עסק כלכלי מאירוע אמנותי. חלקן - נטו בלבד. יש הופעות שמגדילות לעשות ואף מחלקות אותנו לקאסטות הכלכליות, אליהן אנו שייכים באמת ומוכרות לנו בעיקר הבטחה שמתגלה לא אחת כנקניקיה בפלייבק. ויש כאלו שהן מתנה לקהל שהגיע אליהן, פשוט מעשה אהבה. נקי. טהור. זו של הת'ר נובה הייתה אחת מהיפות והזכות שבהן.

Most amazing crowd last night in Tel Aviv for last night of the tour. So glad I decided to come. Have met some beautiful souls, had enlightening conversations. Felt the connection that music makes. ❤️
Posted by Heather Nova on Thursday, November 12, 2015

#heathernova #wonderlust #signed #after #15years #live #nofilter #andAflowerForMyMan

A photo posted by @bensui on Nov 11, 2015 at 3:29pm PST

עונש שבת: מיהם "בעלי המרכולים" ואיפה לא לעשות קניות בת"א (בסופ"ש ובכלל)

עיריית ת"א עותרת נגד ההחלטה המטומטמת של גדעון סער. אה, עיריית ת"א לא עותרת נגד ההחלטה המטומטמת. רגע, מה? אדון אסף זמיר היקר, you've got some 'splainin to do.

אז בינתיים, כי מכיכר רבין לא תבוא כנראה הישועה, לשימוש הציבור, רשימה של "בעלי המרכולים" התל אביביים, שאף אחד לא מכריח לעבוד בשבת, אבל מרגישים שזכותם לדרוש שאנחנו לא נעשה קניות אם זה לא אצלם, ושמשום מה בכלי התקשורת רק עורכי הדין שלהם מפורסמים בשמותיהם ואילו הם בשם הקוד "בעלי המרכולים".

ההגיון המעוות, כפי שמעיד אחד מהם (האם ברמר הפך לברנר ומדובר בצאצא? או שצריך להוסיף את מר קובי ברנר גם כן לרשימה) בראיון: "הגיע הזמן שיפסיקו לרדוף אותנו... בשבת אני רוצה לנוח, וזה שפותח בשבת הוא אונס אותי, כי החוק מאפשר לי לנוח". האדון היקר נאנס לעבוד בשבת לטענתו, אבל בפועל אינו עובד בשבת, אז, בעצם, אינו נאנס? מה שכן, נכונה טענתם: הם לא מרוויחים כסף בזמן שאינם עובדים, בעוד אחרים כן. זו פגיעה באמת עמוקה בכל נפש יהודית.

די לזיון המוח: אין כאן סוציאליזם במסווה. לא מדובר בתלונה על כך שאין להם יום חופש - האדונים הנכבדים, שעושקים משך עשרות שנים את תושבי העיר במחירי נשך ומוצרים פגי תוקף, רוצים ומקבלים חופש בשבת. הם פשוט רוצים שאף אחד אחר לא ירוויח כסף באותו זמן. אה-הא.

עכשיו, זכותם הדמוקרטית המלאה של האדונים המכובדים, כמובן, להגיש עתירה זו, באותה המידה שזכותנו הדמוקרטית המלאה, תושבי תל אביב החילונים שאין להם זמן או יכולת (או רצון, פור קרייסט'ס סייק) לעשות קניות במהלך ימי השבוע, לוודא שהקהל יידע - מי זה בדיוק שרוצה להכריח אותנו לעשות קניות רק אצלו, ובשעות ובימים שהוא בוחר?



דיסקליימר: הרשימה הזו עדיין בעבודה - עשויה להכיל פרטים לא מדוייקים (לא כיתתתי רגליים, ויותר מייתכן שהוחלפו פרטים או הוחלפו מיקומי חנויות מבלי שגוגל עודכן בדבר) - וחסר בה (בינתיים) אחד מהעסקנים העלובים האלה, שהוכיחו שמספיק קומץ קטן של מנוולים כדי לשתק את העיר עלק "בלי הפסקה", העיר החילונית הגדולה במדינה.

אז, אלו שמות:

מוריס ברמר - בעל מכולת\מינימרקט – שינקין 70 - 03-5606318

אדי ויזבאום - כנראה שלא נמצא עדיין. הכי קרוב שנמצא היה אודי ויסבאום, עו"ד בעל התמחות בעבירות כלכליות – הברזל 31 – 050-6245426, אבל זה כנראה לא האדם, שאמור להיות בעל מכולת בעצמו לפי המתואר במסמך

מוטי מעוז - בעל מכולת\מינימרקט – שד' בן ציון 31 – 03-5286471

דוד חיימוב - סוחר\משווק (לכאורה, של מוצרים מתוצרת עיוורים. אם זה נכון, קצת פחות נעים אבל עדיין, שמוק זה שמוק זה שמוק, ועלק דמוקרטיה היא עלק דמוקרטיה) – בן זומא 4 – 03-6831011 - עדכון 7.7 \ 15:00: תודה על הטיפ לאחד המגיבים, העסק פועל כיום כנראה ביהודה הלוי 56 - 03-5600468.

אליהו מילר - השמע נא קול, קוקוריקו תרנגול (אם יש למישהו הפרטים, אפשר לשלוח ואעדכן, תודה)

יצחק אלקוסר - בעל מכולת\מינימרקט - רש"י 33 – 03-5284481

פנחס צליק - בעל מכולת\מינימרקט – מזא"ה 6 – 03-6290184

מה לעשות עם המידע הזה? אפשר לא לעשות, קניות זאת אומרת, אפשר גם להסביר שזו הסיבה שאתם לא עושים שם קניות ולא תעשו, בין אם עברתם ליד, או אם ממש רע לכם בחיים מתישהו, טלפונית. אחרי שתשאלו, כמובן, אם יש להם עוגת גזר.

קליק כאן למסמך העתירה המלא.

ומילה קטנה למר גדעון סער: הניסיון הפתטי והשקוף שלך לצבור הון פוליטי ממצביעי ימין במהלך הזה, על חשבון רווחתם ואיכות חייהם של תושבי תל אביב (שבינינו, רובם לא היו מצביעים לך גם אם היית פותח להם אמפם בסלון), ברור לכל.

פוליטיקאי קטן ומושתן. בטח צפית בערוץ 1 עוד קודם לכן, מרצון, אה? עולב עולבים בחליפה שכמוך.

ג'נג'י קוהן עושה את הוליווד

האמא הגדולה של ננסי בוטווין ופייפר צ'פמן. צילום: טיים\גטי

כשג'נג'י קוהן, מהכוחות הנשיים החזקים בהוליווד, ונטפליקס, מי שלאט לאט הופכת למתחרה רצינית ל-HBO ושות', משלבים כוחות, עד כמה צריכה לחשוש תעשיית הטלוויזיה הממוסדת? מסתבר שמאוד. לאחר שסדרות הדגל של נטפליקס גנבו שלל מועמדויות ופרסים נחשבים בשנתיים האחרונות, המנצחות הגדולות של טקס פרסי המבקרים האמריקאים לשנת 2014, שנערך לפני כשבוע, היו הנשים של "כתום זה השחור החדש", הסדרה שיצרה ומובילה כיום קוהן. 

  

לוורן קוקס, סופיה בורסט בסדרה, זכתה רק לכבוד שבמועמדות הפעם, אבל קייט מאלגרו, המגלמת את "רד", המהגרת הרוסיה הקשוחה ואדומת הרעמה, ואוזו אדובה, היא "קרייזי אייס" הפואטית, קטפו כל אחת פסלון נחשב בקטגוריית הקומדיה, בעוד הקאסט כולו בראשות קוהן, יוצרת הסדרה ואמה הרוחנית, זכה לכבוד העילאי בדמות פרס "הקומדיה הטובה ביותר".

עם שתי סדרות מצליחות משל עצמה, "העשב של השכן" ו"כתום זה השחור החדש" עטורות הפרסים, עליהן היא חתומה כיוצרת וכותבת ראשית, ותרומות קטנות יותר ככותבת ומפיקה עבור סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", "בנות גילמור", "וויל וגרייס" ועוד, שהניבו עבורה שורה של פרסים מכובדים על המדף, היה קשה מאוד לפספס בעשור האחרון את נוכחותה של ג'נג'י קוהן בשוק הטלוויזיה האמריקאי המובל, כמו יתר התעשייה, בעיקר על ידי גברים, גם אם במקרה לא קלטתם את שמה בדרך.

הנשים של "כתום" אוספות את פרס הקומדיה בטקס פרסי המבקרים. צילום: וראייטי\גטי

דמויות פגומות באופן עמוק

קוהן, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה, מפיקה ובמאית אמריקאית יהודייה (שם המשפחה הוא איות היפי כלשהו ל-"כהן", ככל הנראה), נולדה למשפחה הכוללת אב עטור פרס אמי בעצמו, באז קוהן, והיא גם אחותו של דיוויד קוהן - יוצר, מפיק ותסריטאי הסדרה "ויל וגרייס", עוד קומדיה פורצת דרך מבחינה חברתית וביקורתית, לה תרמה קוהן ככותבת בתחילת דרכה. עד היום הייתה מועמדת לפרס האמי שבע פעמים וזכתה פעם אחת.

בדומה לנשים המעטות האחרות במעמדה, כמו יוצרת סדרות הטלוויזיה "האנטומיה של גריי" ו-"מרפאה פרטית" שונדה ריימס, מביאה קוהן אל המסך הקטן גיבורות נשיות עכשוויות ומגוונות, מהסוג שלא מתבייש לנפץ דימויים וסטריאוטיפים. היא עושה את זה באופן מוצלח, קיצוני ומשעשע בהרבה מריימס, למרות שלטענתה מעולם לא תכננה מראש לעסוק רק בגיבורות נשיות, בהן היא ידועה כיום, ולמרות שכמוה – הגיבורות שלה נוטות להיות נשים לבנות פריבילגיות, דווקא.

"כשקראתי את ספרה של פייפר קרמן (עליו מבוססת "כתום"), חשבתי, 'זו דרך לתוך עולם ממש מעניין. זו נקודת המבט של היאפי שמאפשרת לך להכנס", סיפרה קוהן בראיון להאפינגטון פוסט, אבל בעוד פייפר צ'פמן מבוססת על דמות של אישה לבנה פריבילגית אמיתית, כך גם למעשה הייתה גיבורתה הקודמת של קוהן, ננסי בוטווין, זו שנולדה ממוחה הקודח של קוהן.

אייקון לסבי? לא נכחיש. צילום: מתוך הסדרה

העשב של השכן כתום יותר

"אני לא מתכננת מראש לכתוב תכניות עם גיבורה אישה, בהכרח", אמרה בראיון, "אני אוהבת דמויות פגומות באופן עמוק. כשהן באות אליי, או כשהן מוצגות בפניי, אני עוקבת אחרי הסיפורים והאנשים". כשפרצה ב-2005 עם להיט הכבלים האהוב "העשב של השכן", חשפה קוהן לעולם לראשונה את דמותה של ננסי בוטווין, אישה לבנה, אם דיספונקציונלית להפליא לשני בנים בפרבר קליפורני מנומנם, שמתאלמנת ומוצאת את עצמה מתחילה לסחור בגראס כדי להשלים הכנסה.

הקומדיה הפרועה, הגיבורה הפגומה והמרעננת, חובבת הסקס והפשע, שלל הדמויות הנשיות המגוונות, מסיליה ועד היליה, אפילו רומן לסבי סוער – את כל היסודות לעולם של "כתום" הניחה קוהן למעשה כבר ב"עשב של השכן". על אף הנטייה ללהק דווקא אישה לבנה פריבילגית, כמוה, כגיבורה המרכזית, ג'נג'י קוהן מזוהה ובצדק דווקא עם הגיוון האתני האנושי והנשי, זה שהחל ב"עשב" והגיע לשיא חדש ב"כתום", והושג בעורמה, מסתבר, בשיטת הסוס הטרויאני.

"אם את הולכת לרשת ואומרת 'אני רוצה לספר סיפורי כלא על נשים שחורות ולטיניות ומבוגרות', זה לא הולך למכור", הודתה קוהן באחד הראיונות הנדירים איתה, "אבל, אם יש לך את הבחורה הבלונדינית הזו שנכנסת לכלא, את יכולה להכנס פנימה, ואז לספר את כל הסיפורים".

דיונים חתרניים במסווה של הומור

הסיפורים הללו, שמסופרים בצורה די מופתית לאורך שתי עונותיה של "כתום" (השלישית – בדרך), מייצרים ניראות לסוגי נשיות שכמעט לא נראו על מסך הטלוויזיה עד היום, או לא בהקשרים האלו, בצורה שרק מסתעפת ומעמיקה עוד יותר בעונה השנייה, בזכות הקאסט המשובח שליהקה קוהן, הנשי ברובו. גם מחוץ לעין המצלמה, מסתבר שמרבית הכותבים בסדרה, באופן נדיר, הן כותבות שנבחרו על ידי היוצרת, שאחריות לתסריטים אותן מביימות נשים במאיות (לפרק אחד, ג'ודי פוסטר בכבודה ובעצמה), כך שבין אם תודה בכך או לא, לקוהן יש עניין מיוחד בעשייה נשית, שניכרת בכל פריים של הסדרה הנוכחית שלה.

"אפילו במהלך תהליך הליהוק, מאגרי הכשרונות כל כך רחבים כשיש לך צורך באשה לטינית או אשה שחורה או אשה בגיל העמידה כי הן מעולם לא קיבלו את ההזדמנות שלהן", סיפרה קוהן לאחר שיצאה העונה הראשונה של "כתום", יש כל כך הרבה כשרון שם בחוץ... יש כל כך הרבה נשים שפשוט חיכו למשהו כזה".

ולא פחות מהשחקניות המוכשרות שחיכו לתפקידים שיצרה עבורן קוהן, נחכה גם אנחנו לעונה השלישית של "כתום זה השחור החדש", ובעיקר לפרוייקטים הבאים והמסקרנים שלה. נכון לשנת 2014, ג'נג'י קוהן היא ללא ספק אחד הכוחות הנשיים החזקים בהוליווד, ולמרבה השמחה וההצלחה ברור שהיא לגמרי כאן כדי להשאר. לנו נותר רק להמשיך ולעקוב אחר העשייה הטלוויזיונית המשובחת, העלילות המושכות, הסיפורים המורכבים, וההומור השופע המסווה דיונים חתרניים, משיח הלגליזציה שעובר כחוט השני בין כל הבדיחות של "העשב של השכן", ועד לדיון במידת ההיכרות של נשים עם הואגינה של עצמן בעונה הנוכחית, באמצעות דמויות הנשים (והגברים) הכי מורכבות, אנושיות, פגומות ומשעשעות שבלב התרבות הפופולרית שלנו.

הכתבה פורסמה במקור באתר Onlife מקבוצת "הארץ"

מכסחי הכס 410: הכל נשבר במשפחה

כל הגברים מתים (ספוילר: גם הנשים), וכל עונה של "משחקי הכס" צריכה לבוא אל סופה. זו הרביעית, מהטובות והמסעירות בתולדות הסדרה, הסתיימה אמש, עם פרק מורחב בן 66 דקות, ששודר ב-yes (וזמין לצפייה ב-VOD) וכלל סופי עלילות, פרידות נדרשות, דרקונים סוררים, מוות מפתיע (אם חמקתם מהטוקבקיסטים האדיבים ביותר בצד הזה של ווסטרוז), תחילת סיפורים חדשים ומתבקשים לקראת העונה החמישית – וגם לא מעט רגעי WTF.

בפרקים הקודמים:
פרק 9: חשיפה ארוכה לצפון
פרק 8: ההר מול הגברבר
פרק 7: הקפיצה הגדולה
פרק 6: חוק וסדר, וכלום לא בסדר
פרק 5: דרקונים אאוט, ריבית דרקונית אין
פרק 4: בחורף הזה תלבשו לבן מהלך
פרק 3: עבדים הייתם
פרק 2: החתונה הסגולה - קדימה ברעל
פרק 1: ברוכים השבים לווסטרוז, הנחיתה תכאב

הפרק האחרון לעונה נפתח בהמשך ישיר לסצנת הסיום של הקודם: ג'ון הצועד בשלג כדי לאתר את מאנס ריידר במטרה לעקוף איכשהו את כל עניין מאה אלף הפראים, עם הענקים, הקניבלים והממותות, ולהרוג אותו כדי לסיים את המתקפה. וזה יותר קל משחשבנו כולנו, כי מתברר שמאנס, שלא הראה את פרצופו כל העונה, ממתין לו ממש בכניסה ליער האפל שמחוץ להוגוורטס ובידיו נשק יום הדין: פולניות.

ג'ון סנואו. שוב (צילום: Helen Sloan)

מדוע מתעניין המלך שמעבר לחומה בחיי האהבה של ג'ון סנואו? מהי החשיבות של ייגריט על יתר 99,999 אנשיו? אנחנו לא מקבלים תשובות כמובן, אלא הצעה להסכם שלום מהסוג שברור לחלוטין שהממשלה הבאה תתנער ממנו, שמתקבלת באופן מזרח תיכוני לגמרי – ניסיון לא  מוצלח לרצח הדדי. לג'ון ברור שאנשי המשמר לא ישתפו פעולה עם מאנס. הם הרי בקושי משתפים פעולה איתו. אלא שבאותו רגע ממש מתרחשת פלישה למחנה. זה מטוס? זה דרקון? זו ציפור? זה סטאניס באראת'יאון! ובלי יותר מדי מאמץ מצליח צבאו הקנוי של סטאניס להשתלט על מחנה הנהגת הפראים וללכוד את מאנס, שאינו כורע בפני איש. היי, זו הפעם הראשונה שסטאניס מצליח במשהו בסדרה, לא? הוא לגמרי הולך להעלות סלפי מהעניין הזה לווסטבוק.

אף שבשלב הזה יש בהחלט תחושת אובר דוז קלה מהצפון, הכניסה של אנשי סטאניס, שגם במצבי כפור מצליח לשמר את גחלת החשיבות העצמית הזחוחה שלו, היא סצנה מרהיבה שנראית כאילו צילמו מחדש את המוהיקני האחרון בלפלנד, עם פורמציות סוסים במיוחד לרגל אולימפיאדת החורף מגיע. מאנס נלקח בשבי, בעצת ג'ון שמחזיר לו טובה על זה שלא טבח בו כשהיתה לו ההזדמנות (פעמיים. טמבל).

זה מטוס? זה דרקון? זה סטאניס באראת'יאון!

האם סטאניס הגיע בעקבות חזון מליסנדרה, שבוהה בג'ון בעיני פורנו רוטטות מבעד לאש כאילו זיהתה קורבן פוטנציאלי לאל שקר-כלשהו? איך זה מקרב אותו לכס הברזל בעצם, ומה יגידו אנשי הבנק אחרי שלקח הלוואה לארמון במעלה מלך, ובסוף בזבז אותה על חופשה באלסקה? בקומזיץ פרטי שורף ג'ון את גופתה של ייגריט בלב יער, בסמוך לעץ הלב הגדול והקדוש. כאילו אין קק"ל בעולם.

דוקטור ג'קיל ומיסטר פרנקנשטיין

והנה, סופסוף, מישהו מתייחס למותו של אוברין. אולם הספט הגדול הומה אדם ומוזיקה דורנית חרישית ("קייצי סאנספיר"?), מתנגנת. אה, רגע, לא. סתם מנסים להציל את העוג הארור שמחץ את כל תקוותינו, עינינו וגולגולותינו לשברי חיפושיות לפני פורטנייט. לפחות אוברין מת בידיעה שנקמתו אכן הושלמה. סרסיי מגרשת את פייסל הבלתי שאפתן שמכריז על ההר כעל טוטאל לוס ממעבדתו, ומאפשרת לד"ר ג'קיל לערוך ניסויים בקלגיין המעולף והמורעל, שעשוי לחזור קצת יותר פרנקנשטייני, אבל לא פחות חזק.

זה לא מדאיג את סרסיי כי יש לה צרות גדולות יותר כרגע: ההתעקשות של טייווין להשיא אותה ללוראס טיירל, בולע החרבות הידוע ביותר בווסטרוז, שפניו לא נראו מאז החתונה הסגולה. פעם נוספת העונה שומע טייווין לאניסטר "לא" מאחד מילדיו, כשסרסיי מבהירה לו שהיא לא עוברת לרמת גן עם לוראס טיירל ללדת טיירלים קטנים (וכמובן, להמשיך מבלי דעת את השושלת שאחראית לרצח בנה. חבל, זה היה יכול להיות נחמד), וחושפת בפניו את הפיל שבחדר הכס – גילוי העריות שלה ושל ג'יימי, שיתפרסם במדיה החברתית אם ינסה לכפות עליה את רצונו.

אפשר לשער שסרסיי מרגישה חזקה יותר מאי פעם, אחרי שהצליחה לתסרט את המשפט, וכשזה חמק ממנה - לנצח על שדה הקרב, באמצעות ההר כמובן. הפאוור טריפ שלה מאפשר לה לערער לחלוטין את טייווין, שנותר ללא מילים בפעם הראשונה בתולדותיו. האם מתקפת הנשיקות והצהרות האהבה המחודשת – כולל נישוק יד הזהב שממנה נרתעה כל העונה – היא דרך מחושבת ונטולת רגש לחזק את עצמה לקראת עימות אפשרי מול טייווין וכל הממלכה? קשה להאמין אבל ג'יימי לאניסטר, כפי שהיתה אומרת מירי פסקל, הוא גם סוטה וגם נכה, וגם באמת מאוהב בסרסיי (למרות האונס ההזוי מוקדם יותר העונה) והוא לכל הפחות משתכנע.

דאינריז. כולנו עבדים (צילום: Helen Sloan )

ובמירין, ממשיכה דאינריז בלית ברירה לקבל את פני הקהל, ועבד לשעבר, ששימש קודם לכן כמורה לילדיו של סוכן הביטוח המקומי מיגדל, מבהיר לה שלא חשבה על תוצאות השחרור החברתי שלה מראש. בתגובה דאני טובעת את היסודות לזכויות התעסוקה העתידיות של אסוס, והסדרה רומזת בכבדות גם לכך שכולנו עבדים, כאן עם החוזים שלנו לשנה, כאן במציאות שבה הורגים אנשים באמצעות חובות, ולא צריך בכלל חרבות.

ועוד תלונת רועה צאן, אלא שהפעם לא מדובר בכבשים שנתקלו באחד מדרקוניה כשהוא במצב רוח אש, אלא ילדה קטנה ואומללה, בת שלוש, שאת גופתה החרוכה מביא אל חדר המלוכה אביה. למדנו מוקדם יותר העונה שדאני מאבדת לאט לאט את השליטה בדרקוניה, אובדן שליטה שהתחיל עם הגדול והמפותח שבשלושה – דרוגון, שנכנס למצב טינאייג'ר וכבר כמה ימים לא חזר בכלל הביתה. אחיו נכלאים על לא עוול בכנפם בקטקומבות מתחת לאדמה, בלי מקום למתוח את הכנפיים.

הדרקונים היו אמורים להיות נשק יום הדין של דאני, והיא אמורה לשחרר משלשלאות ולא לכבול בהן, לא? מצד שני, היא גם היתה אמורה רק לעצור להצטיידות באסוס, והחליטה להקים אוהל מועד. העונה הזו עמדה בסימן מתיחת זמן בכל הנוגע למתרחש עם דאינריז, וניתן רק לקוות שהעונות הבאות יקרבו אותה קצת יותר, פיזית אם אפשר, להתרחשויות ווסטרוז, ויפה עונה אחת קודם.

בראן. סטארק לעולם אינו מאחר, כפי שאינו מקדים (צילום: Helen Sloan )

בצפון הרחוק, בראן, ג'וג'ן, מירה והודור ממשיכים להשתרך בשלג ומצליחים למצוא את עמק החלומות. אלא שהם מותקפים על ידי קבוצת שלדים שנלקחו מטירת הנקרומנסר בהירוז אוף מייט אנד מג'יק, וכמעט שלא מצליחים לעמוד במתקפה, שגובה את חייו של ג'וג'ן וכמעט את אלו של בראן. ילדה קטנה, שנראית כמו הקיסרית מ"הסיפור שאינו נגמר", יורה זיקוקים ומסייעת להם לעבור את השלב הזה של המשחק, אל מקום משכנו של העורב בעל שלוש העיניים, שמופיע כאן בדמות גבר לבן ישיש בעל זקן שמברך את בואם, "אם כי מאוחרת השעה". יש לכם את זה ביותר שילוב של גנדאלף וסארומן? המעבר החד מהטון הריאליסטי הנוקשה של הסדרה לסצנת הפנטזיה הזו קצת צורם משום מה.

העורב בעל שלוש העיניים הוא לא הקוסם מארץ עוץ והוא לא יכול לתת לבראן רגליים חדשות, אבל הוא מבטיח לו שהוא מאמין שהוא יוכל לעוף. האם יש מעוף עם דרקונים בעתידו של בראן, או סתם עוד עורבים?

ג'וג'ן. הקורבן של מתקפת השלדים (צילום: Helen Sloan)

ובמרחק 16 קילומטרים מקן הנשרים פוגשת בריאן את אריה, מה שמתפתח לקרב פיזי במיוחד בינה ובין הכלב. במה שהסתמן לא מעט כפרק של נשים לוחמות (מירה נגד השלדים קודם לכן הייתה היעילה שבחבורה), זה היה מפגן מתוזמר היטב של אלימות מרשימה, בעיקר מצד בריאן. האם הכלב מסורס? כי נראה שמכה הגונה בביצים לא מזיזה לו מדי, לעומת אותו רגע מייקטייסוני. בריאן מנצחת ועוזבת אבל בלי אריה, שהתחבאה באופן מושלם: מאחורי סלע גדול שם למעלה.

והנה פרידה נוספת שמזמן לנו הפרק: אריה והכלב. הכלב שירת בעיקר את קו העלילה המשעמם להחריד של אריה העונה, והגיע הזמן להיפטר ממנו - אחרי שהפך לדמות אהובה, מלאה, מורכבת ואנושית. הייתם מצפים שאריה תנצל את ההזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להעניק לו מוות אנושי וחסר ייסורים, כפי שאולי מגיע לו, וגם למחוק את שמו מהרשימה שלה. אבל הניסיון שלו לשכנע אותה לעשות זאת על ידי הזכרת עוולותיו כלפיה (כשהוא מזכיר את סאנסה הוא כמובן לא מציין שהציל אותה מאונס), משיג את התוצאה ההפוכה. אריה מבינה שהוא אכן ראוי לנקמה למרות הקשר שנוצר ביניהם, ולראשונה אולי מצליחה להבין שישנו גורל גרוע יותר ממוות מיידי. כשהיא לוקחת ממנו את שק הכסף שגנב בעצמו מאדם גוסס, עוזבת אותו לבד ומתעלמת מקריאותיו, היא כאילו מעבירה את "מחט" דרך הגרון שלו בעצמה. היה שלום קלגיין. מי יתן ובקרוב יצטרף אליך אחיך למדורה הגדולה שבוערת בכוכבים.

אריה והכלב. סופה של ידידות מופלאה (צילום: Helen Sloan)

והנה הגענו לטיריון, בפעם האחרונה בתא המוכר שלו לפני ההוצאה להורג. או שמא? ג'יימי ממלט אותו, בעזרתו האדיבה של ואריס. הערתי לפני כמה טורים על האופן בו מכר ואריס את טיריון במשפט שלו, שנראה לי מפתיע אחרי שנראה שבאמת הכיר לו תודה על הצלת העיר כשאמר "ההיסטוריה לא תזכיר אותך, אבל אנחנו לא נשכח". והוא אכן לא שכח. אז יש נאמנות וחברות אמיתית בווסטרוז בכל זאת? בחיבוק אחים מרגש ונשיקה על העורף נפרדים ג'יימי וטיריון, שאמור לעזוב בסירה אל הערים החופשיות אבל בוחר במקום זאת לחמוק לחדריו. של טייווין. WTF?

במיטתו של טייווין מגלה טיריון לא את אביו, אלא את המאהבת שלו לשעבר, שיי, שלצערי מוכיחה שהיא אכן זונה. בעוד רגע של אלימות תוקפת שיי את טיריון עם סכין פירות והוא נאלץ לחנוק אותה למוות עם שרשראות הזהב הלאניסטריות הסמליות. סופסוף, שקט משיי. הריסוק שהחל בנפשו של טיריון כשהעידה שיי במשפט, הגיע לשיא ברגע הזה, ושוב – בגלל טייווין. אותו טייווין שהרג זונה שבה היה מאוהב טיריון בצעירותו, הביא אותו עכשיו לרצוח במו ידיו את מי שאהב. היה שלום וולטר ווייט, ברוך הבא הייזנברג.

בסצנה שנערכת כולה בשירותים, כי טייווין לא רגיל לנעול את הדלת בשביל פרטיות, מתנהלת השיחה האחרונה בין טיריון ואביו. טייווין שוב לא רואה מה עובר על ילדיו ומתרחש ממש מול נגד עיניו, בדיוק כמו שהסבירה לו סרסיי מוקדם יותר בשיחתם, והוא לא מבין כמה רציני המצב, עד שטיריון משחיל בו חץ ראשון. המוטיבציה היא כמובן כל ההיסטוריה המשותפת ביניהם והעובדה הקטנה שטייווין דן אותו למוות, אבל האצבע שלוחצת על ההדק – מוקדשת כולה לרצח של שיי שנכפה עליו, להשפלה הקטנה האחרונה הזו.

טייווין לאניסטר. לו רק היה נועל את הדלת  (צילום: HBO)

טיריון נארז ונשלח אחר כבוד בארגז אל מעבר לים. לפעמים יש יתרונות בלהיות גמד. נעימת הפתיחה, שכבר הפכה אייקונית, זוכה לביצוע קולי ברוח האנס זימר, ואריה מוצאת את עצמה על ספינה, שהיא רוצה שתיקח אותה צפונה אבל בעצם נוסעת לבראבוס. בראבוס? יש לה חבר בבראבוס. אריה סבלה כל כך הרבה מאז שהופרדה ממשפחתה, ומרגש לראות אותה זוכה להתחלה חדשה, כשהיא מנצלת את מטבע הברזל שקיבלה פעם מאיש שיכול ללמד אותה איך באמת לרקוד על מים. והיא יוצאת לדרך. ואלאר מורגוליס, אריה.

העונה הרביעית של "משחקי הכס" היתה לרגעים עמוסה, לרגעים נמתחת, אבל הצליחה לנפק לנו שלל רגעים מופלאים, מחרידים, משעשעים ומרגשים, מהחתונה הסגולה עד הקרב בין אוברין וההר, הקרב הראשון על החומה והמוות של טייווין לאניסטר בכבודו ובעצמו, למדנו כולנו שוב שהלילה אולי אפל ומלא אימה, אבל בינינו, בלי פרק חדש של "משחקי הכס" לחכות לו – גם הבוקר לא משהו. נתראה בעונה הבאה.

הטור פורסם במקור באתר Ynet

אקדח (אוויר) במערכה הראשונה

לאן נעלמו "שני קליעים שנמצאו" לפי NRG בפרשת דירת אקי"ם?

חדשות ישראליות בכיכובן של 2 כדורים לא נוטות להשכח מהר. ביום שני האחרון פורסם בכלי התקשורת הישראליים השונים כי דירה מטעם ארגון אקי"ם שנפתחה לטובת שמונה דיירים בעלי מוגבלויות בצפון ת"א הפכה מטרה למסכת התעללויות והצקות מקרב השכנים הותיקים, שלא מצאו חן בעיניהם השכנים החדשים עד כדי כך - ששני כדורים נורו וחדרו מבעד לאחד מחלונות הדירה.

באתר NRG ציינו כי "בדיקה ראשונית של צוות הזיהוי הפלילי שהוזעק למקום העלתה ששני קליעים שנמצאו על רצפת הדירה, לאחר שחדרו חלון ובו זכוכית כפולה, נורו ככל הנראה מרובה אוויר בזמן שישנה בחדר אחת הדיירות, שרק במזל לא נפגעה".

אלא שעכשיו מתברר שמדובר בעבודת קידוח נמהרת של בעל מקצוע ונשאלת השאלה - מנין בכלל הגיע פרט המידע הזה לפרסום?

תגובות המשטרה ויובל גורן מ-NRG לא התקבלו עד לרגע פרסום הפוסט.